<h1>רבינו ברוך ב"ר שמואל ספרדי מארץ יון</h1>
<h2>דף ג:</h2>
אי לרב דאמר מבעה זה אדם. והלכתא כרב מן כמה אנפי, חדא דכל מאן דמהדרין אליביה בגמרא לא איפריך. ותו דהא ר' אושעיא קאי כותיה וכן ר' חייא. כיחו וניעו. בלשון ישמעאל (בזאקה ומכאטה ... ולוותו פי חאל רמיה להם תיאב או גיר תיאב) [תרגום: רוק הפה וליחת האף... וטינפו בעת שהשליכם בגדים או זולת בגדים]. י"מ דכיחו וניעו דמזקי בהדי דקא אזלי. וי"מ כיחו וניעו בתר דנייחי. אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו. פירוש שכוח אחר מעורב בה.
<h2>דף ד:</h2>
והמנסך. פירש בגיטין בפרק הניזקין [נ"ב ע"ב] איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב. ורב דאמר מנסך, והא קם ליה בדרבה מיניה, א"ר ירמיה משעת הגבהה הוא דקנה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. ומה טעם אמרו בשוגג [פטור] כדי שיודיעו. פירוש כדי שיודיעו לבעל הממון כי נטמאו פירותיו או נתערבו חוליו עם (מעשר) [תרומה] או נתנסך יינו, ואם תאמר לו חייב אתה לשלם, לא יודיע לבעל הפירות, כי יאמר אם אודיע אותו יחייב אותי לשלם, ויביא בעל הפירות לידי איסור.
<h2>דף ו:</h2>
וקל וחומר להקדש. (יעני אדא כאן אל הדיוט אלדי חכמה) [תרגום: ומה אם ההדיוט שדינו] תם חצי נזק, מועד נזק שלם יגבה מן העידית, הקדש (אלדי חכמה) [תרגום: שדינו] בין תם בין מועד נזק שלם אינו דין שיגבה מן העידית.
<h2>דף ז.</h2>
ור"ע סבר לה כר' שמעון בן מנסיא. (ואצל כלאם) [תרגום: ועיקר דברי] ר' שמעון בן מנסיא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים [ל"ז ע"ב]. וכי קאמרינן דבעינן מיטב שדהו ומיטב כרמו, היכא דיהיב ליה ממקרקעי. פירוש כי היכי דליקפוץ עלה זבינא.
<h2>דף ח.</h2>
מ"ד בע"ח וכתובת אשה בזיבורית ליה ליה דעולא. פירוש אלא העמיד בע"ח על דין תורה. ומ"ד בע"ח בבינונית אית ליה דעולא. פירוש אית ליה תקנת עולא, שלא תנעול דלת בפני לווין. ת"ר מכרן לאחד או לשלשה ב"א כאחד כולם נכנסו תחת הבעלים. פירוש היה לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן כולם נכנסו תחת הבעלים. כלומר כל הקונים נכנסו תחת המוכר, שאם יהי' על המוכר נזק ומלוה וכתובה, יבוא הניזק יגבה העידית, והמלוה הבינונית, והכתובה בזיבורית כדינם, כך דינם עם הקונים ממנו. שהקונים יכנסו תחת הבעלים. כולן גובין מן האחרון. פירוש השלישי. אין לו. פירוש אין להאחרון, (יעני אן כאן אלדי אשתראה לם יפי במא עלי אל מוכר פלהם אן יעודו עלי אל לוקח אלדי קבלה ל..תופ...קייה מלדני מנה) [תרגום: כלומר אם זה שקנה אותה אין לו די למה שחייב המוכר יש להם לחזור על הלוקח שלפניו... תשלום... ממנו]. דלא אמרו בכי הא כולם נכנסו תחת הבעלים. פירוש אלא גובין כולן מן הזיבורית. אלא הכא במאי עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה. פירוש שזכות הוא לו שיהא במקום בעלים ונוטל כל אחד כדינו. והיינו טעמא דלא אתו כולהו גבו מעידית, משום דאמר להו לוקח טעמא מאי אמור רבנן הנחתי לי מקום לגבות ממנו. פירוש ואתו כולהו גבו מן האחרון. משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי השתא בהאי תקנתא. פירוש הלכך לא מצו כולהו גבו מעידית דאחרונה היא, אלא גבי כל חד כדיניה.
<h2>דף ח:</h2>
פשיטא מכר לוקח זיבורית ובינונית ושייר עידית לפניו כול'. פירוש לוקח שקנה עידית באחרונה. וכיון דכי איתיה לעידית גבי דידיה מצי למימר להו גבו מבינונית דלא ניחא לי וכול'. פירוש לבעל חוב וכתובת אשה, גבו מבינונית וזיבורית כדינכם. דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. לוקח שני נמי מצי למימר להו. לבעל חוב וכתובת אשה. גבו בינונית וזיבורית מלוקח ראשון כדינכם. דכי זבין לי לוקח ראשון כול'. אבל ניזק מ"מ גובה מן העידית באיזה מקום שהוא. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי. פירוש אי אזל ראובן קא משתעי [דינא] בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. דאמר ליה כול'.
<h2>דף ט.</h2>
ויצאו עליה עסיקין. פירוש עסיקין בלשון ישמעאל, (מעאנדין) [תרגום: עוררין]. דאמר ליה חיתא דקטרי סברת וקבילת. פירוש נוד קשור שאין בו אלא הרוח. ושמואל אמר ויתר. (יעני סאמח בהדא אלקדר ולא לה אן יעוד עליהם בשי) [תרגום: כלומר מחל באופן זה ואין לו לחזור עליהם בכלום].
<h2>דף ט:</h2>
כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כול'. פירוש כל דבר שאני חייב בשמירתו כגון שור דכתיב ביה ולא ישמרנו בעליו וכיוצא בו, והזיק, אני הכשרתי לו [את נזקו] מפני שלא שמרתיו. ואם חבתי אני בדרך הזיקו אתחייב בתשלום נזקו ... כל הנזק והזקתיו פי' הכשרתי את נזקו מלשון וכשר הדבר [אסתר ח']. ויש אומ' נתחייבתי בשמירתו כול', כל דבר שעלי שימורו חובה, הכשרתי את נזקו, מלשון הכשר [ע"י מים] [שבת י"ז ע"א]. ולשון משל הוא, שכשהאוכל מנוגב אינו מקבל טומאה וכשנותן עליו מים [הוכשר] לקבל טומאה. וכך כאן, כיון שאני חייב בשמירתו ונתעלמתי ממנו, הוא הכשר [נזק שהכש]רתי הזיקו. חבתי בתשלומי נזקו. דיקי מתניתין מדקתני תשלומי, דאלמא אינו משלם אלא תשלום מה שהפסיד. פירוש שאם המית שור לא אמרינן ליה קח זה לעצמך ותן לנו שור חי. אלא נותן שוה חייו שהפסידו. ואשכחנא דתנו לה רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מיטפלין בנבילה. פירוש יטפלו במכירתו ואחר כך נוטלין את ההפסד. יביא עדודה לב"ד. פירוש קסבר אבא שאול דיש אם למקרא, וקרי עד, מלשון יאכל עד [בראשית מ"ט]. וה"ק יביא הטרפה דהיינו עדודה לב"ד.
כל שחבתי בשמירתו. והתעלמתי והזיק, חבתי בנזקו. ואם תיקנתי מקצת נזקו, כגון חפירת טפח עשירי בבור, חבתי להשלים כדי פחת הנזק, כאילו תיקנתי כל הנזק. ואלו הדברים שיש בהן תורת נזק, קדשים קלים. אבל לא קדשי קדשים. נכסי ישראל, אבל לא נכסי הגוי. נכסין המיוחדין לבעלים, אבל לא הפקר. כל מקום. שהזיקו חייב לשלם כדינם. חוץ מרשות המיוחדת למזיק, דפטור. ורשות הניזק והמזיק, מיוחדת לזה ולזה בין לפירות ובין לשוורים דפטור. וכשהזיק. שור המשאיל לשור השואל ברשות השואל, (דינן) [כיון] שלא קיבל השואל עליו שמירת נזקו, חייב המשאיל תשלומי נזק במיטב הארץ.
<h2>דף יא:</h2>
דניחא להו דלישתמען מיליה. פירוש כגון שהיה ביניהם אח גדול שלובש בגדים חשובים להתנאות לפני השרים ולפני התגרים. כיון דניחא להו לשאר אחים שישמעו דבריו, משום שיגיע להם ממנו הנאה וכבוד, לא שיימינן עליה, אלא זוכה במה שעליו [לעצמו].
<h2>דף יב:</h2>
דייקינן מדקתני נכסים שאין בהן מעילה, ולא קתני נכסי הדיוט, דאלמא מיקדש קדשי, ובעי מאן תנא דסבר דאיכא תורת נזק בקדשים, א"ר יוחנן מתניתין בקדשים קלים, דלית בהו מעילה. דתניא בסיפרא [פ' ויקרא], נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' בשגגה מקדשי י"י, קדשים המיוחדים לשם, יצאו קדשים [קלים] שאינם לשם, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הם. וכיון דממון בעלים הן אית בהו תורת נזק.
<h2>דף יג:</h2>
נכסים שהם של בני ברית, אם הזיקו חייב לשלם. אבל הזיקו דנכרי פטור. נכסים המיוחדים וכול'. פירוש נכסים המיוחדים לאדם אחד, אם הזיקו חייבין. למעוטי [הא] דתנן בפרק המניח את הכד [ל"ה ע"א] זה אומר שורך הזיק כול'. היא בראש תוספת נזיקין [ב"ק פ"א ה"א], כל שחבתי בשמירתו חבתי בנזקיו, זה השור והבור. חבתי במקצת נזקו כהכשר כל נזקו, זה הבור. חבתי בתשלומי נזקו, מלמד שהבעלים מיטפלין בנבילה. נכסים שאין בהן מעילה, פרט לשור ישראל שנגח לשור הקדש ושור הקדש שנגח לשור ישראל. נכסים שהן של בני ברית, פרט לשור של ישראל שנגח לשור של גוי. נכסים המיוחדים, פרט לנכסי הפקר. חוץ מרשות המיוחדת למזיק, פרט לשהזיק שור ברשותו. ורשות הניזק והמזיק, כגון חצר השותפין והבקעה. וכשהזיק חב המזיק, זה שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיק שור ברשותן, מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. אחד נזקי אדם ואחד נזקי בהמה שמין להם מן העידית שנאמר [שמות כ"ב] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
<h2>דף יז:</h2>
א"ל רבינא לרבא היינו רגל היינו בהמה. פירוש למה שנה משנה יתירה כאן, ששנה הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה, דודאי אצל בהמה הוא. למה שנה שוב הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר והיינו הך. א"ל תנא רגל. דהיינו אב דכתיב בתורה ושילח, והדר תולדותיו דהיינו הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה, כדאוקימנה בריש מסכתין [ג' ע"א] דהני תולדות רגל. ואקשי ליה רבינא אלא מעתה סיפא דקתני השן מועדת והדר תני הבהמה מועדת, התם מאי תולדות ומאי אבות איכא. פירוש משום הכי לא משני ליה כקמייתא דתולדות שן נתחככה בכותל להנאתה וכול' (ואילו) [דאילו] הכא הא קתני בהדיא מועדת לאכול. ואוקימנא סיפא דמתניתין הכי, כיצד שן חיה מועדת לאכול את הראוי לה, ושן בהמה מועדת וכול'. דאי לא תני הכי סד"א ושלח את בעירה וביער אמר רחמנא, בהמה אין חיה לא, [קמ"ל].
<h2>דף כו.</h2>
קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא אף כשסימא את עין חבירו אנוס נזק משלם ארבעה דברים לא. [כ"ו ע"ב] ואמרינן מנא הני מילי. דאנוס משלם נזק שלם. אמר קרא [שמות כ"א] פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. פירוש תחת מכל מקום. ואקשינן דהאי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק. ומפורש בפרק החובל [פ"ה ע"א]. ומהדרינן א"כ ליכתוב רחמנא פצע בפצע, מאי תחת, ש"מ תרתי.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא ידע בה והזיק בה לענין נזקין חייב, דהא כתיב [שמות כ"א] תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד. לענין ארבעה דברים פטור. דכתיב [שם] והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, אבן דומיא דאגרוף, מה אגרוף שיש לו ידיעה אף אבן שיש לו ידיעה. לענין שבת. אם יצא בה פטור. מלאכת מחשבת אמר רחמנא. כמלאכת המשכן, דילפי מינייהו מלאכת מחשבת [שמות ל"ה] איקריו, ובכללייהו ויכלא העם מהביא [שם ל"ו], פירוש שמחשב לעשותה. לענין גלות. פירוש אם הרג בה פטור מגלות, דרחמנא אמר [במדבר ל"ה] מכה (איש) [נפש] בשגגה, דאלמא הואי בה ידיעה בתחלה (כרב) [כדכתיב (דברים י"ט)] ואשר יבוא את רעהו ביער וגו', דאלמא ידע גרזן שבידו ורעהו. והאי לא ידע אבן והילכך פטור. לענין עבד, כגון שהפיל בה שן עבדו או סימא בה עינו. לרבנן יצא לחירות לרשב"ג עד שיתכוין לשחתה. מחלוקת רשב"ג ורבנן בתוספת ב"ק דנזיקין פ"ט [ה"ט]. וכן הדין בכולהו אם הכיר בה ושכחה, חוץ מגלות דחייב דהא הויא לה ידיעה. נתכוין לזרוק שתי אמות בר"ה וזרק ארבע לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. דלא נתכוין. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ופחות מארבע פטור. לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא [שמות כ"א], פרט למתכוין לזרוק שלש וזרק ארבע, דקרוב [למזיד] הוא ולא מתכפר ליה בגלות. לענין עבד לרבנן יצא לחירות. נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה. כולו כקמא, אלא לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תנוח חייב. אי לא, פטור. ומפורש בפרק הזורק [שבת צ"ז ע"ב].
ואמר רבא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושיברו במקל פטור. אותו ששברו במקל. מ"ט דמנא תבירא תבר. ואם זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, שאילו נפל עליהם לא היה נשבר. וקדם וסילקן או סילקן אחר. ונפל הכלי ונשבר, הזורק פטור. דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקי גיריה. פירוש כי אילו היה נופל לא היה נשבר. משכחת לה כגון שהיו הכרים קשורים בחבל והחבל בידו. (דאמר) [ואמר] רבא זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף. לר' יהודה בן בתירא המקבל חייב מפני שקירב מיתתו והזורק פטור, לרבנן הזורקו והמקבלו בסייף שניהם פטורים, הזורק מפני שלא הרגו, והמקבל מפני שאדם מת קיבל.
<h2>דף כז:</h2>
בממלא ר"ה כולה בחביות. דליכא אתרא למהך. וכל מה שישתמר מאחת יכשל בשניה. אבל אם היא אחת או שתים, כיון דאית ליה אורחא למיזל, (ד)בעי ליה לעיוני ומיזל, ואי לא עיין חייב. באפילה. דלא חזי. בקרן זוית. כלומר מפני שהניח החבית בקרן זוית דר"ה, שלא היתה לפניו שיראנה, שאין דרך ב"א להתבונן בדרכים ולחפש אותם ימין ושמאל, ואגב אורחיה נתקל באונס. קרנא דבי עצארי הוה. פירוש כיון דברשות קא עבדי, שיש להם [רשות] לשום כלים בפתח בית הבד עד שימלאום או עד שיריקום.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו המכה חבירו בארכובותיו נותן לו שלשה סלעים. פירוש סלע, דתנן כל סלע חצי זוז. ואם בעט בו ברגל, נותן לו חמשה סלעים. ואם הכהו בסנוקרת. י"מ אגרוף. וי"מ כלאחר יד. וחדא מינייהו לא מסתבר, דהא בהדיא תנן בהחובל [צ' ע"א] סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. וראינו במקצת פירושים, לרכובה שלש, מפני שמכה בשלשה פרקים, סוף הירך וראש השוק, ועצם קטן שבינתים. לבעיטה חמש. מפני שמכה בחמש אצבעות שברגלו. לסנוקרת י"ג סלעים. כנגד י"ב חוליות (שבשזרה אצבע) [שבראשי אצבעות] וחוליא ראשונה שבבוהן שהיא כנגד חוליא שלישית שבאצבע שבצידו. ופירוש סנוקרת, מאחורי היד הכהו בפניו. וי"א הכהו באגרוף תחת היד. וליתה דסמכא, מכמה פירכי. חדא מ"ט מיחייב בעל הרגל באצבעות ועל היד בחוליות. ותו מאי שנא בידו מהופך, אפילו כדרכו הוא הדין. ותו דהא בהדיא תנן [צ' ע"א] לאחר ידו ארבע מאות זוז. ובכי האי מילתא לא מצי איניש לשוויי בה טעמא, דליתיה מדאורייתא אלא מדרבנן. כדסבירא להו קנסי, (מאן) [מאי] דמיתחזי להו טפי (בדין) [בזיון] קנסוה טפי. כדתניא בתוספתא [פ"ט הי"א], לא מפני שהיא של צער אלא מפני שהיא מכה של בזיון, שנאמר [תהילים ג'] קומה י"י הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי וגו'. ומסתבר דסנוקרית שינויא הוא כגון נגיפה במרפקו וכיוצא בו. בפדא דמרא. פירוש היינו עץ שבגרזן. בקופינא דמרא. היינו ברוחב הגרזן שלא מחודו. קנסא קא מגבית בבבל. בתמיה דקיימא לן אין גובין קנסא בבבל. גרגותא. פירוש שיח מים, שהיו משקין מינה אדמה. דבי תרי. זה דולה יומו וזה דולה יומו.
<h2>דף כח:</h2>
כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. פירוש רבי נתן ורבנן פליגי בראובן ושמעון שהזיקו ביחד, והיתה שם עילה שמונעת שמעון מן התשלומין ופוטרתו. קסברי רבנן דכיון דליכא לאשתלומי משמעון לא משתלם חלק שמעון מראובן, אלא גובה מראובן חלקו של עצמו, ומפסיד חלק שמעון. ורבי נתן סבר כל היכא דליכא לאשתלומי משמעון משתלם הכל מראובן חלקו של עצמו וחלק שמעון. והיינו דקאמ' הא מני ר"נ היא דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי.
<h2>דף ל.</h2>
א"ר יוחנן לא שנו. כי הגודר גדרו בקוצים והוזק אחר בהן חייב. אלא במפריח. פירוש שהרחיב הגדר והוציאו לרשות הרבים. אבל במצמצם כנגד גדרו פטור. שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. זאת אומרת וכול'. מדקתני בברייתא חייב המצניע. דקוץ וזכוכית הן בורו, וכותל חבירו דליו של חבירו, סתירת הכותל נטילת בעל הדלי דליו. ואמרינן פשיטא. מאי קא משמע לן רבינא, היא היא. ומהדרינן מהו דתימא התם. בקוץ וזכוכית הוא דלא הוה ידע ליה בעל הכותל, [לפיכך] היה לו להודיע. וכיון שלא הודיעו ולא הראהו הקוץ חייב. אבל הכא בבור, דידיע ליה בעל דלי, שהנה רואהו, אימא בעל דלי חייב, קא משמע לן מדרבינא דפטור.
<h2>דף לא:</h2>
דפסקיה לאורחא כשלדא. פירוש ששכב על רוחב הדרך. כחוטרא דסמיותא. פירוש מקל של עיורים, שתופס אדם רואה בקצהו, והרבה עיורים נתפסין ברחבו. וי"מ כשלדא, שנפל [ו]ידיו ורגליו פשוטות. חוטרא דסמיותא, שהיה מפשפש בידיו כעור הממשש במטהו. פ"א (ותאויל עצאה אל אעמא אנהא תפתש אל טריק כאמלה לאן אל אעמא יצ'רב בהא ימני ויסרי מן ערץ' אל טריק חדר מן נהתה או חפרה פלכונהא תעם אל טריק כאמלה צ'רב בהא אל מתל ההנא) [תרגום: ופירוש מקל של עוורים שהם בודקים את הדרך לגמרי לפי שהעיור נוקש בו ימינה ושמאלה לרוחב הדרך כדי להשמר מבליטה או גומה, וכיון שהוא מתפרש על כל הדרך לגמרי הביאו כמשל כאן].
<h2>דף לב.</h2>
או דילמא אבעי ליה לעיוני. פירוש וחייב. ואסיקנא קל וחומר. פירוש שהוא חייב, מדין יער. ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס. פירוש שהיער כל אדם יש בו רשות, והרג ראובן לשמעון. כדכתיב [דברים י"ט] ונדחה ידו בגרזן וגו'. נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וגולה. פירוש וגולה על ידו. זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן. פירוש שיהא חייב בנזקיה.
<h2>דף לג.</h2>
שני שוורים תמין שחבלו זה בזה וכול'. פירוש שור תם שוה מנה ושור תם שוה מאתים, אי נמי מנה. חבל השוה מנה בשוה מאתים בחמשים זוז. וחבל השוה מאתים בשוה מנה ששים זוז. שמין החבלות, ומשתלם בעל המנה מבעל המאתים ה' זוזים. והיינו דקאמר משלמין במותר חצי נזק. ומפורש בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ג ה"ד], כיצד משלם במותר חצי נזק, שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים, הכחישו חמשים זוז. חזר האחרון והכחישו שלשה של זהב. פירוש חמשה ושבעים זוז. האחרון משלם לראשון חצי דינר [זהב]. והכי משכחת שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם, דמשתלם בעל מנה מבעל מאתים עשרה. היה שוה מנה תם ושוה מאתים מועד, משתלם בעל מנה מבעל מאתים כ"ה. ואם הותירה מכת התם, כגון שהכחישו למועד בששים והמועד הכחיש לתם חמשים, משלם בעל תם לבעל מועד עשרה.
שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום וכול'. פירוש שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום, נוטל את השור. אשכחנן דתני עלה בתוספת ב"ק דנזיקין פרק ג' [ה"ב], נוטל את השור. מת או הכחיש, אין לו אלא שור. מדקתני נוטל את השור, אוקימנה כר"ע דסבר ניזק ומזיק שותפי נינהו בשוורים, הניזק והמזיק כל אחד נוטל חלקו. דאי רבי ישמעאל זוזי הוה ליה למיגבי ולא שור. דתניא יושם השור בבית דין. פירוש כגון זה השור ששנינו במשנה המזיק, ונותן לניזק, דבעל חוב ניהו ניזק. ר"ע אומר הוחלט השור. פירוש הוחלט השור לניזק, שיטול אותו בנזקו. דקסבר ניזק שותף למזיק בשור שהזיק. וקמיפלגי בהאי קרא, דכתיב [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו' רבי ישמעאל סבר לבי דינא קא מזהיר רחמנא, שיהו מוכרין השור ויחלקו הדמים בין הניזק והמזיק. דאלמא זוזי אית ליה. ור' עקיבא סבר לניזק ולמזיק מזהיר רחמנא דאלמא שותפי נינהו. ואמרינן מאי בינייהו. הרי בין זה ובין זה מודה שחציו נוטל. א"ר יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. לר"ע דידיה הוי וקדוש. לרבי ישמעאל כיון דזוזי אית ליה לא הוי קדוש. וקיימא לן כר"ע דסתמא כותיה.
<h2>דף לד.</h2>
שור שוה מאתים. פירש שור תם שוה מאתים. מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה וכול'. פירוש לרבי יהודה נוטל מן החי מאה ומן הנבלה עשרים וחמשה, לר"מ קכ"ה מזיק וקכ"ה ניזק. ומיהו ע"ה נוטל מזה החי והנבלה לניזק. ועכשיו הואיל ואין ביניהן פלוגתא למה חלקו. מאי שנא מזה ומאי שנא מזה וסוף סוף כל אחד יגיע לראוי לו. שבח נבילה איכא בינייהו. כגון בין (ל)מיתה להעמדה בדין. פירוש שהוקרה. פחת נבילה, פירוש כגון שהיתה הנבלה שוה בשעת מיתה חמשים, והוזלה ועמדה על ארבעים או פחות.
<h2>דף לד:</h2>
יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, הוא שחבל באביו ובאמו פטור. פטור על הכאת אביו ואמו. אם עשה בהן חבורה חייב חנק. וכמו שפטור מממון מכה אדם שהוא רוצח אפילו שגג, כן תפטור מכה אביו בשוגג מממון. ועיקר זה הדבר בפרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"א]. ואשכחן בתוספת ב"ק דנזיקין פ"ט [ה"ו], החובל באביו ובאמו ועשה בהן חבורה אפילו בשוגג פטור מפני שנידון בנפשו. ואקשינן ליה לרבא [ל"ה ע"א], (ד)אי בשוגג, אמאי קתני פטור, מפני שנידון בנפשו. ופריק ה"ק כיון דבמזיד נידון בנפשו השתא דשוגג פטור. וכן משכחת [א]מתניתין (א)[ד]החובל [בתוספתא שם].
<h2>דף לה.</h2>
היו שנים רודפין אחר שור אחד וכול'. פירוש היו שני שוורים של שני בני אדם רודפין אחר שור אחד והזיקוהו, ולא נודע מי הכהו, בעל השור האחד אומר לחבירו שורך הזיקו, והלה משיבו שורך הזיקו. שניהם פטורין. דשור איש אמר רחמנא [שמות כ"א] ותנן [ט' ע"ב] נכסים המיוחדין ומספיקא לא מפקינן ממונא ותרויהו נמי לא דשמא האחד פטור. ואם היו שניהן של איש אחד שניהם חייבין. היה אחד גדול ואחד קטן. פי' שני שוורים תמים גדול וקטן שרדפו אחר אחד וניזוק הרדוף, ניזק אומר גדול הזיק, שיקח חציו שהוא יפה וגדול, ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק, שיתן לו חצי הקטן. המוציא מחבירו עליו הראיה. כלומר על הניזק להביא ראיה, שמוציא ממזיק. הא לא אייתי ראיה שקיל לחצי הקטן כדקאמר המזיק.
<h2>דף לו.</h2>
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה. אע"ג דתני רבי מאיר [כ"ג ע"ב] מועד שהעידו בו ג"פ אפילו ביום אחד, מתניתין דקתני בשלא הועד. וקיימא לן דכל זמן שלא הועד בבעליו כתם דיינינן ליה. דתניא במכילתא [משפטים] והועד בבעליו, מלמד שאינן חייבין עד שיתרו בו. והשתא שור תם שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה. פירוש ולא כולם ביחד. משלם לאחרון שבהן. אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. והאחרון אחרון נשכר דברי רבי מאיר. כדמפרשי רבא ורבינא טעמא בגמרא. רבי שמעון אומר שור מזיק שוה מאתים שנגח לשור ראובן שוה (מנה) [מאתים], ואין הנבילה יפה כלום, מזיק נוטל מנה וראובן מנה. לא הספיקו לחלוק עד שנגח שור שמעון שוה מאתים, ואין הנבילה שוה כלום, שמעון נוטל מנה, וראובן ומזיק חולקין המנה האחר חמשים חמשים, דהוו להו שותפי כר"ע. וכיון דהוי ברשות שניהם ולא שמרוהו, דינו כשור של בני שותפין. לא הספיקו לחלוק עד שנגח שור של לוי שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום, לוי נוטל מנה, ומזיק וראובן ושמעון מנה אחר. דהו"ל נמי שני שותפין. וברשות כולם היה בשותפות, אבל אם היה ברשות אחד מהם, (הוא) [אותו] שהיה ברשותו לבדו, חייב. ואותו מנה שמעון נוטל חציו וראובן ומזיק חציו. שכך היה להן לחלוק השור מקודם בשוה. ואותן חמשים נוטל ראובן כ"ה שהן חציין, ומזיק חציין כ"ה. והיינו דקתני ושנים הראשונים דינרי זהב. פירוש שני דינרי זהב. דדינר זהב כ"ה דינר כסף. והדינר והזוז שוה. ומפורש בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ג ה"א], וגרסינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ד ע"ב]. [דלא כר' ישמעאל ודלא כר' עקיבא]. וכיון דקיימא לן דרבי מאיר תלמיד ר"ע ורבי ישמעאל, דתנן בעירובין פרק ראשון [י"ג ע"א] משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, ואמרינן עלה אריב"ל כ"מ שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע, אינו אלא רבי מאיר ששימש את רבי ישמעאל ואת ר"ע וכול', [הוצרכנו לומר ר' מאיר למי מהן שנאה].
<h2>דף לו:</h2>
תנן התם. בפרק החובל [צ' ע"א]. התוקע לחבירו נותן לו סלע וכול'. ראינו כל רבותינו ז"ל שפירשו התוקע לחבירו שצווח באזנו. ואנן קשיא לן, דקתני סתמא התוקע לחבירו. ואם לענין קול באוזן מיירי, דיני הקול באוזן מופלגין. דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין פרק חמישי [פ"ו ה"ה], המבעית חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, צווח באזנו וחרשו פטור, אחזו באזנו וחרשו חייב. ודסבירא לן התוקע לחבירו, פירוש שדחאו בראשי אצבעותיו שלא במקום מסוכן. וכן משכחת ענין דאמר רבה בס"פ המניח [כ"ו ע"ב], נפל מן הגג ונתקע באשה. ואותה שאמר רמי בר יחזקאל בתחלת פרק כיצד הרגל [י"ח ע"ב], תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, וכן משכחת לה דלא מחמת הקול נשבר אלא כשצווח התרנגול תקע בו בחוטמו ונשבר, שכן דרך התרנגול כשקורא מנענע ראשו. וי"א התוקע לחבירו, שתקע (בפיו) [כפיו על] עצמו להלעיג על חבירו, כדכתיב [נחום ג'] כל שומעי שמעך תקעו כף עליך וגומר.
ההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלחה רב טובי בר מתנה קמי רב אסי סלע צורי תנן. פירוש ארבעה זוזין שהן ארבעה דינרים, שהוא שקל הקדש. או סלע מדינה תנן. שהוא חצי זוז. ופשיט ליה דכל סלע ששונין במשנה סלע צורי הוא, דתנן ושנים הראשונים דינרי זהב. ואי ס"ד ששונים סלע מדינה, היה לו לרבי שמעון עוד להוסיף בבא אחת במשנה, לא הספיקו לו חביריו לחלוק עד שנגח שור של יהודה שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, יהודה לוקח מנה ולוי חצי מנה ושמעון עשרים וחמשה זוזי, וראובן ובעלים נוטלין י"ב זוז וסלע זה, וי"ב וסלע זה. ומהא שמעינן דסלע מדינה חצי זוז הוא, מדלא פליג הכי שמעינן מינה דלא תנו רבנן סלע מדינה אלא סלע צורי. ודחה רב טוביה דמהא ליכא למיפשט, כי רוכלא ליתני וליזיל. פירוש הרוכל כשמחזיר על הבתים מזכיר כל בשמיו. כלומר כי רבי שמעון במקצת הודיע מקצת. ופשט איהו דסלע מדינה תנן מדאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה. פירוש כגון חמש סלעים של בן ומאה של מוציא ש"ר וחמשים של אונס ומפתה. בכסף צורי. פירוש הכסף צורי הוא זוז [אשר] ארבע ממנו בסלע דאורייתא. ספר אחר, כל כסף האמור בתורה. ושל דבריהם. כגון שארית המתניתין דחבלות וכיוצא בהן. כסף מדינה חייב. וסלע מדינה דהיינו פלגא דזוזא.
אמר. בעל הדין, הואיל ודבר מועט הוא לא בעינא ניתביה לעניי, הדר אמר להו ניתביה ניהלי איזיל איברי ביה נפשאי. פירוש מלשון ואברה מידה. א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניי ואע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה, אנן יד עניי אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל. בגיטין פרק רביעי [ל"ז ע"א]. היתומים א"צ פרוזבול. פירוש דתנן בסוף שביעית [פ"י מ"א], שביעית משמטת את המלוה וכול'. והתקין הלל פרוזבול. ומפרש התם. ותנן נמי [שם] המוסר שטרותיו לבית דין אינן משמיטין כול'. ועכשיו אמר שמואל כי היתומים אע"ג דלא עשו פרוזבול מחוב אביהם, ולא מסרו שטרותיהם לבית דין, אינן משמיטין, ששטרותיהם חשובים כביד בית דין. הן הכי נמי אע"ג שלא בא זה הסלע ליד עני שזכה בו, ידינו כידם, ואנו זכינו בו להם. דקיימא לן [גיטין י"ג ע"א], מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. הילכך אנו קנינו אותן לעניים. ותניא בתוספת פאה [פ"ב ה"ב], אין העני זוכה בלקט שכחה ופאה עד שתפול לתוך ידו. ש"מ דגבאי צדקה ובתי דינין ידן כיד עניים, ומה שבא לידן זכו בו עניים.
<h2>דף לז.</h2>
מתניתין. שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כול'. פירוש שור שהעידו בו שנגח שלשה שוורים, ושהיה עומד עם חמורים או סוסים ולא היה נוגחן. ואחר כך נגח שור, משלם נזק שלם. נגח חמור משלם חצי נזק וכול'. אותו שהוא מועד לשבתות. שתופסו שור בכל יום (שד) [שבת] ונוגח, אבל בחול לא. משיחזור בו שלשה שבתות. ולא יגח הוי תם. ואיצטריך למתנייה רבי יהודה, משום דתני לעיל, ותם משיחזור בו שלשה ימים.
ופליגי רב זביד ורב פפא בדוקיא דמתניתין, רב זביד אמר ואינו מועד תנן. כלומר שנגח שלשה שוורים ובין הבינים היה עומד עם מין אחר ולא היה נוגח. הא סתמא הוי מועד. פירוש אם נגח שלשה שוורים ולא ראינוהו שעמד עם מין אחר ולא נגח, ונגח מין אחר, משלם נזק שלם. רב פפא אמר אינו מועד תנן. כלומר אותו שהוא מועד למינו שהעידו בו שנגח שלשה שוורים, ולא נגח מין אחר, אע"פ שלא ראוהו עומד עם מין אחר, אם נגח חמור או סוס, חצי נזק משלם. רב זביד דייק מסיפא דקתני מועד לקטנים. לשוורים קטנים. אי נמי לבהמה קטנה צאן וכיוצא בהן, אינו מועד לגדולים.
<h2>דף לז:</h2>
שור של ישראל שנגח שור של הקדש וכול'. מתניתין דלא כר"ש בן מנסיא דתניא שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטורין שנאמר [שמות כ"א] את שור רעהו ולא שור של הקדש ר"ש בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור ושל הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ושקלינן וטרינן בטעמיה דרבי שמעון בן מנסיא. ואסקה ר"ל דסבר הכל היו בכלל נזק שלם. בין הקדש בין חולין. כי אתא רעהו גבי תם למימר רעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, הא דהקדש משלם נזק שלם. דא"כ. דלמיפטר נוגח הקדש הוא דאתא. ליכתוב האי רעהו גבי מועד. ואית ספרי דכתיב בהו "אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון". ושיבושא הוא, דאנן אקשינן ליה בדין דהוה ליה למידן הקדש [כמו] דין הדיוט בתם ובמועד. והילכתא כרבנן.
<h2>דף לח.</h2>
שור של ישראל שנגח לשור של נכרי וכול'. ושקלינן נמי בה וטרינן. אית מאן דאסקה מדכתיב [חבקוק ג'] ויתר גוים, כלומר התיר ממונם לישראל. ור' יוחנן נמי פשטה [דברים ל"ג] מדכתיב הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונן של ישראל עליהן. פירוש שלא קבלו אומות העולם התורה. והני שבע מצוות מפורשות בסוף תוספת ע"ז [פ"ט ה"ד], דתניא על שבע מצוות נצטוו בני נח, על הדינין ועל ע"ז ועל קללת השם ועל ג"ע ועל ש"ד ועל הגזל.
<h2>דף לט.</h2>
ואמרינן הא גופא קשיא אמרת שור חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. פירוש אלמא אין מעמידין אפטרופוס לשור תם לגבות מגופו. והדר אמרת שור חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להן אפטרופוס, ומעידין בהן באותן שוורים לפני אפטרופוס. אלמא מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו. פירוש משום הכי אוקי מילתיה בתם, משום דכל שור דתני סתם בתם מיירי. וי"א משום "מעידין בהן בשוורים לפני אפטרופין", דאי במועדין אינן צריכין עדות על (עינן) [ענינם]. אמר רבה, ודאי אין מעמידין אפטרופוס להם לגבות מגופו. והכי קתני, אם הוחזקו נגחנין מעמידין להן אפטרופין ומעידין בהן בפני אפטרופין ומשוינן ליה מועד, דכי הדר נגח לישלם מעלייה. אבל האי העמדה דאפטרופוס דמתניתין אין גובין בה אותה פעם כלום. אלא לענין והועד בבעליו. שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר [שמות כ"א] כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. פירוש שוורים שלימדו אותם לנגח וכן שאר בהמות, ושוחקין בהם ומשסין אותן אחד על חבירו ועל אדם ואדם עליהן. ופירוש המלה מלשון ציד שעושין ממנו, כמו הנץ (והגז) [והבז] שצדין בהן. וט' תוספת (כמו) היא בלשון עברי. ובתחלת ע"ז [י"ח ע"ב] גרסינן ת"ר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה את הנחשים ואת החברים בוקינן ומוקיון וכול'.
<h2>דף מא.</h2>
שור שנגח את האדם ומת וכול' וכי מאחר דמתם הוא דקטלי ליה מועד היכי משכחת ליה. אמר רבה כגון שסיכן שלשה בני אדם. פירוש כגון שנגח שלשה אנשים בשלשה ימים זה אחר זה, ויום רביעי נגח רביעי ומתו. רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות. ומתמהינן מועד לבהמה מי הוי מועד לאדם עד דמשלם כופר. אלא אמר רב שימי כגון שהרג שלשה גוים. ומתמהינן נמי מועד לגוים (מיהא) [מי הוי] מועד לישראל. פירוש דגוים כבהמה דכתיב [יחזקאל ל"ד] צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין גוים קרויים אדם [ב"מ קי"ד ע"ב]. אמר ר"ל כגון שהרג ג' ב"א טרפה. פירוש שהיה כל אחד מהם טרפה. שודאי ימות וקירב מיתתו, דלאו בר סקילה הוא. ומתמהינן נמי ומועד לטרפה מי הוי מועד לשלם כופר. דהא בהדיא אמר רבא בס"פ כיצד הרגל [כ"ז ע"א] זרק תינוק ובא שור וקבלו בין קרניו לרבנן דאמרי דמי ניזק פטור וקיימא לן כרבנן. אלא אמר רב פפא כגון דקטל וערק לאגמא תלתא זימני, ועכשיו הרג רביעית, משלם כופר. רב אחא בר איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין. פירוש כגון שהעידו עדים שהרג ראובן יום ראשון, והביא בעל השור עדים שהזימום. ובאו עדים אחרים שהרג שמעון יום שני והביא בעל השור עדים שהזימום, ואחרי כן באו עדים שנגח והרג לוי יום שלישי. והביא בעל השור עדים שהזימום. ויום רביעי באת עדות ברורה שנגח יהודה והרגו, ולא הוזמה. ובאו עדים והזימו זוממי עידי ראובן ושמעון ולוי. ונתברר כי הרג שלשה. ורביעי הוא זה. יסקל וישלם כופר. ואמרינן הניחא אי לאייעודי תורא בעינן. פירוש כי לא נתקיימה עדות הרוגי יום ראשון ויום שני ויום שלישי, אלא יום רביעי. ואי לאייעודי תורא שפיר. דהא קא מסהדי בפני בעלים ששורך נגח שלשה ימים. אלא אי לאייעודי גברא, בכל יום מהן, בעינן מאי איכא למימר. יוכל לומר לא ידעתי בלתי היום, ואני צריך דעת שלשה ימים. וכבר פירשנו עיקרה בפרק כיצד הרגל [כ"ד ע"א]. ומהדרינן כגון דאמרי סהדי. בכל פעם שהרג לשם היה אדוניו עומד, ולא יוכל לומר לא ידעתי. רבינא אמר במכירין בעל השור, העדים, ואין מכירין את השור. ואע"ג דהעידו בו ג"פ שהרג את הנפש לא נסקל, שלא היו מכירין אותו. ועכשיו בנגיחה רביעית הכירוהו, משלם עליו כופר. ואקשינן מאי הו"ל למיעבד. הנה לא ידע איזה שור הוא. ומהדרין משום דאמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי כולי בקרך. וכולהו לא פליגי, אלא לתרוצי מתניתין קא אתו כל חד כי אורחיה. וקיימא לן כותייהו וזה וזה חייבין מיתה.
ת"ר ממשמע שנאמר [שמות כ"א] סקול יסקל השור איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה. אין לי אלא באכילה בהנאה מנין שאסור ת"ל ובעל השור נקי. מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה כלום. אקשינן וממאי דהאי לא יאכל את בשרו, לאסרו באכילה היכא דשחטיה אחר שנגמר דינו, אימא היכא דשחטיה אחר שנגמר דינו מותר באכילה, והאי לא יאכל את בשרו אתא היכא דסקלוה מיסקל אסור בהנאה הוא וכדרבי אבהו א"ר אלעזר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כול'. ודחינן לעולם לא מצי למשמע מלא יאכל את בשרו איסורו בהנאה אחר סקילתו. דלא דמי לדרבי אבהו. דכי קאמר רבי אבהו, היכא דנפיק מלא יאכל את בשרו איסור אכילה ואיסור הנאה. הכא כיון דסקול הוא, מלא תאכלו כל נבלה נפיק איסוריה באכילה. ואי ס"ד שזה לא יאכל לאיסור הנאה הוא, בלבד היכא דסקלוה, ליכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל מאי את בשרו דאע"ג דעבדיה כעין בשר בשחיטה אסור באכילה, ובהנאה מנקי.
<h2>דף מו.</h2>
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה נפל מת בצדה. וידענו הנגיחה ודאי, ומתה הפרה, ואין ידוע אם קודם שתלד אותו עובר נגחה, ושניהן הזיק, וחייב לשלם חצי פרה מעוברת, [אם] היא ילדה מחמת עצמה ואח"כ נגחה. דלא הזיק העובר. משלם חצי נזק לפרה כול'. חצי דמי פרה בלא עובר. ואותו העובר שמין אותו ע"ג אמו כמה היה מוסיף בדמי אמו כדאמר רבא לקמן [מ"ז ע"א] ונותן רביע הנזק. מהא שמעינן דסבר סומכוס דשמא ושמא יחלוקו, דהא אין ידוע לאחד מהן קתני. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים, אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי לדהא דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אומר ה"ז מקח טעות. והדרי זביני. דודאי לא קנה נגחן. ושמואל אמר לא הדרי זביני דיכול הוא לומר לו לשחיטה מכרתיו לו, עד שיביא לוקח ראיה שלא מכרו לשחיטה, ואז יחזרו הדמים. אקשינן אמאי פליגי רב ושמואל בהא, ניחזי אי גברא דעביד לרידיא. הוא, הלוקח, הדרי זביני, דודאי לא לקחו לשחיטה. ואי גברא דזבין לנכסתא. ודאי לשחיטה קנה. ואוקימנא פלוגתייהו בלוקח דעביד לרידיא ונכסתא, דליכא לברורי למאי זבניה. ובבשרא דאייקר, וקם שור שנמכר לשחיטה כמו הנמכר לחרישה.
<h2>דף מו:</h2>
ובודאי הני זוזי ביד המוכר, דאי ליתנהו היינו אומרים ללוקח שקול תורך וזיל דאמרי אינשי ממרי רשותך פארי איפרע. פירוש מבעל חובך קח ממנו אפילו סובין. רב אמר מקח טעות הוא. זיל בתר רובא ורובא לרידיא הוא דזבני. והדר זביני. ושמואל אומר יכול הוא שיאמר לשחיטה מכרתיו לך דלא אמרינן זיל בתר רובא אלא באיסורא. אבל בתר רובא דממונא לא אזלינן. הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה ולא הדרי זביני עד דמייתי ראיה דלרידיא זבניה. והילכתא כשמואל. ותניא נמי כשמואל, דמתניתין סומכוס היא, בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ה ה"ח]. שור שנגח את הפרה וכול' עד דברי סומכוס וחכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה מן התורה שנאמר [שמות כ"ד] מי בעל דברים יגש אליהם, מי בעל דברים יגיש ראיה אליהם. ודחינן דהא לא איצטריך קרא דמאן דכייב ליה כיבא הוא אזיל לבי אסיא. כן נמי הרוצה לקחת מממון חבירו יביא ראיה. אלא קרא לדרב נחמן הוא דאתא, מנין שאין ב"ד נזקקין אלא לתובע תחלה. כגון ראובן שתובע שמעון בשום טענה, ובא שמעון לקדם ראובן בדבריו ולדחות, אין נזקקין לו. אלא שומעין תחלה מראובן טענותיו. ואח"כ שומעין משמעון דחיותיו, דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש דבריו אליהם. נהרדעי אמרי משמיה דרב נחמן פעמים שנזקקין לנתבע תחלה, היכי דמי, דקא זילי נכסיה. פירוש כגון ראובן שהלוה את שמעון על נכסיו, והוזלו הקרקעות, ופחד שמעון שמא יוזילו יותר. אם בא שמעון לדיין ואמר ארצה שימכור ראובן קרקעותי ויגבה חובו. נזקקין לו. ומשגרין אחר ראובן. ולא אמרינן ליה הנח את הדבר עד שיתבעך בעל חובך. ירושלמי [פ"ה ה"א]. וכי כל הפרות מפילות נהלך בהן אחר הרוב ונאמר מחמת נגיחה הפילה. זאת אומרת שלא הלכו בממון אחר הרוב אלא במיעוט.
וכן פרה שנגחה את השור וכול'. אקשינן פלגי נזקא הוא דבעי לשלומי, ריבעא מאי עבידתיה אמר רבה חצי נזק וכול'. פירוש מתניתין כשהפרה לראובן והוולד לשמעון, ונגחה שורו של לוי. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, וראובן חייב בכל. אם קודם שתלד נגחה, וכח הוולד מעורב בה, דהויא לה כבהמת שני שותפין. והלך לוי לשמעון תחלה ואמר לו תן לי חצי הנזק, שבין שניכם הוא לפרוע, דשמא קודם שתלד נגחה. אמר לו שמעון שמא אחר שנגחה ילדה, והוי ספק, חולקין ולוקח רביע חצי נזק משמעון, דהיינו (שמין) [שמינית] נזק. (כ)הלך לראובן אמר לו תן לי חצי נזק שפרתך לבדך הזיקה. אמר לו הנה את גלית דעתך כי שותף יש לי. וכיון (דבהדיא) [דבהדה] נגחה נותן לו חצי נזק, דהיינו רביע נזק. דמשתכח ביד לוי שלשה שמיני נזק. ואילו תבע ראובן תחלה לא היה מפסיד כלום. שהיה אומר לו פרתך הזיקה. ודוחה ראובן, שמא בשותפות הזיקה. היה נותן רביע נזק שמודה בו. והרביע האחר היו חולקין אותו. ואחר כך היה גובה משמעון שמינית נזק. והוה משתכח בידיה חצי נזק, דהיינו דקתני חצי נזק מן הפרה ורביע מן הוולד, כלומר חצי נזק מן הפרה ורביע חצי נזק מן הוולד. ודחה רבא, אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני. ואוקי רבא מתניתין בשהפרה והוולד לאחד, וה"ק אין ידוע אם קודם הנגיחה ילדה וחצי נזק מפרה גובהו. ואם ליתה אינו גובה כלום מוולדה בשבילה. ואם אחר נגיחה ילדה ובשעת נגיחתה נתחייב וולדה בחובה. ואם אין בגופה תשלום חצי נזק משתלם מן הוולד. ואם ליתה גובה מוולדה. ואם איתה לפרה גובה חצי נזק ממנה. ואם פחת כלום, משתלם חצי הפחת מהוולד. ואם ליתה לפרה משתלם רביע נזק מן הוולד, דהוי ספק וחולקין. וטעמא דמפסיד (המזיק) [ניזק] רביע הנזק, כיון דליתה לפרה. משום דלא ידעינן אי בשעת נגיחה בהדה הוה, אי לא. אבל אי ידעינן ודאי דעדיין לא ילדה כשנגחה, אע"ג דליתה לפרה משתלם הכל מן הוולד.
<h2>דף מז.</h2>
ורבא לטעמיה דאמר פרה שהזיקה. פירוש כשהיא מעוברת. גובה מן העובר אחר שילדתו. מ"ט גופה הוא כל זמן שהוא במעיה. אבל מתרנגולת שהזיקה נזק שחייבת חציו, כי הא דתנן בפרק כיצד הרגל [י"ז ע"א] היה דלי קשור ברגלו כול' [י"ז ע"ב] ת"ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים ברוח כנפיהם משלמין חצי נזק. פירוש דהו"ל צרורות. אין משלמת מביצתה. דאע"ג דבשעת הזקה בבטנה היתה. דפרשא בעלמא היא. פירוש מלשון [מלאכי ב'] וזריתי פרש. וי"א דבר פורש הוא ממנה. והא מילתא אמרה רבא דאם איתא דחצי נזק צרורות מגופו משלם, דהא בהדיא קיימא לן בריש מסכתין [ג' ע"ב] דמספקא ליה. והא דתרצו אביי ורבא, אליבא דסומכוס הוא דתרוץ. וטעמא הוא דמפרשי. וליתה הילכתא. והילכתא כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הניזק להביא ראיה שקודם שתלד נגחה, ויגבה מעוברת עמה.
אמר רבא פרה מעוברת שהזיקה אין שמין כמה היתה שוה זו הפרה וכמה היא שוה עוברה אילו נולד, אלא שמין כמה היתה שוה פרה זו שהיה עוברה במעיה. שאם אין אתה אומר כן נמצאת מכחיש את המזיק. דשמא לא היתה יולדתו אלא מפילתו, א"נ יולדתו מת. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבד חבירו, אין שמין כמה היה רוצה ליקח האדון שיקטע יד עבדו, אלא שמין כמה היה יפה בידו ובלא ידו, ונותן לו מה שביניהם. וי"א הקוטע יד חבירו קטן אין שמין כמה היה שוה לכשיגדיל ביד, אלא השתא שמין בקטנותו. וכן המזיק שדה חבירו אין אומרים, כגון שחפר בה חפירות וכיוצא בזה, אין שמין כמה היה רוצה ליקח (ו)לעשות בשדה כך. אלא שמין כמה שוה קודם וכמה שוה עכשיו, ונותן לו מה שביניהם. וי"א המזיק שדה חבירו, כגון שהזיק פירותיה אין אומרים נותן לו מה שהיו שוין לכשיעשו. אלא שמין לו מה שהיתה השדה שוה בהן ובלא הן, ונותן לו בין הבינים. ואמרינן פשיטא לן אם היתה פרה מעוברת לראובן ועובר לשמעון, ונגחה שור לוי דצריך לשלם חצי דמי גוף הפרה לראובן וחצי דמי העובר לשמעון, שכל השומן שבגוף הפרה ושבח איבריה הנישום לראובן הוא, דהא פרתו היא. ניפחא מאי. פירוש אותו ניפוח שנתנפח בטן הפרה מחמת העובר דהשביחה ונטל ראובן בנזק, כולו לראובן הוא, דהא גוף פרתו הוא, או דילמא לבעל ולד, דהא מחמת ולד הוא. ואסיקנא הילכתא כרב אחא דאמר חולקין.
<h2>דף מט.</h2>
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. פירוש נשואה לגר או [ל]עבד ומת, פטור מדמי ולדות. אמר רבה לא שנו שפטור אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר, דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה הגר בדמי ולדות וכיון דמת הגר זכה בהו החובל מגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה היא בגוייהו ומיחייב לשלומי לה דמי ולדות.
שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות כול'. ואמרינן טעמא דפטור השור מדמי ולדות דנתכוין לחבירו ולא נתכוין לאשה הא נתכוין לאשה משלם דמי ולדות, לימא תיהוי תיובתיה דרב אדא בר אהבה דאמר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"ב ע"א], דכי אתא ובעל השור נקי, אפילו (ד)אם נתכוונו שוורים לאשה [פטורים מדמי ולדות]. ודחינן דה"ה דכי נתכונו לאשה דפטור מדמי ולדות והא דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, דהא כתיב קרא [שמות כ"א] כי ינצו אנשים, אלמא דזה לזה מתכוונין ולא לה, תני רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. אמר רב פפא שור שנגח את השפחה וכול'. מ"ט חמרתא מעברתא הוא דאזיק. פירוש דכיון [ד]לבהמה דמיא, דכתיב [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, לפיכך משלם דמי ולדות. כי שור שהיה מתכוין לחבירו הוא. הא אדם היא, לא היה משלם כלום מדמי ולדות.
כיצד משלם דמי ולדות וכול'. פירוש שמין את האשה כמה היתה שוה בעובריה בבטנה וכמה שוה עכשיו בלא עובר. ומה שיש ביניהם נותנין לו לבעל. ואקשינן האי שומא דמי ולדות ושבח ולדות הוא. דהאשה כשהיא מתעברת היא משובחת דעושה פרי, ועכשיו הנה לוקחין ממנה שבח שהיא מתעברת ודמי ולדות. ואמאי קתני כיצד שמין את הולדות. אמר רב יהודה ה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היתה שוה עד שלא ילדה וכמה היא שוה משילדה. אמר רשב"ג וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מאחר שתלד והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד. דאיפרקא לה מסכנת לידה, והוחזקה דמתעברת ויולדת. אלא שמין את הולדות עצמן ונותנין לבעל. תניא נמי הכי. כדתריץ (רבא) [רבה]. אמר רשב"ג וכי אשה משבחת קודם שתלד כול'. רבא אמר הכי קתני וכי אשה למי שיולדת. פירוש הבעל. משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום. אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל. ושבח, ולדות מה שיש בין אשה שמתעברת ובין שאינה מעוברת, חולקין הבעל והאשה. תניא נמי הכי אמר רשב"ג [וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום] אלא שמין נזק בפ"ע וצער בפ"ע ונותן לאשה ושמין את הולדות ונותן לבעל, ושבח ולדות חולקין. פירוש הבעל והאשה. ומקשינן מדרשב"ג אדרשב"ג. התם תני שמין את הולדות בלבד, דאלמא ליכא שבח ולדות. והכא קתני שבח ולדות חולקין, דאלמא איכא שבח ולדות. ופרקינן לא קשיא הא דתניא איכא שבח ולדות במבכרת שעדיין לא ילדה (לעולם) [מעולם] אלא זה היה תחלת (עובר) [עיבור], דאיכא שבח דנפקא לה מתורת עקרה ומפלת נפלים. וההיא דתניא ליכא שבח ולדות, כשאין אותן ולדות תחלת (עובר) [עיבור], אלא כבר ילדה פעמים אחרות, והויא לה ידועה בכה"ג, והשתא ליכא שבח ולדות.
<h2>דף מט:</h2>
החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה. פירוש כגון שחפר בור ברשותו, ופתח רשותו לרשות הרבים חייב. וכן נמי אם חפרו ברשות הרבים ופתחו לרשות הרבים אחר. פירוש ופתח אותו רשות הרבים לרשות הרבים אחר חייב. וי"מ החופר חלל הבור ברה"י, ופתח לו לבור פתח בר"ה שאין עומקו י"ט אלא פחות, והנופל לשם מתגלגל במדרון ומגיע עד עומק קרקעיתו דברשות היחיד. ונפל שמה שור או חמור ומת חייב. ולא אמרינן הא לית מן הבור ברשות הרבים מופקר מאי דעביד מיתה. וכן נמי אם חפר חללו ברשות הרבים (אחר), ופתח פתחו כה"ג ברשות הרבים אחר, ומת, חייב. ולא אמרינן דהא ברשות הרבים שהיה הולך בו אין בו עומק דעביד מיתה. וכן מסתבר פירושה, דהא בהדיא תניא לקמן [נ' ע"א] אע"פ שאינו רשאי, לפי שאין עושין חלל תחת רשות הרבים.
<h2>דף נ:</h2>
החופר בור ברשות הרבים וכול'. פירוש בור עגול, שיח ארוך [ו]צר, מלשון [משלי כ"ב] שוחה עמוקה. חריץ, רחב מלמטה וצר מלמעלה. ספר אחר כן מלמעלה רחב כמו מלמטה, אלא אינו צר. נעיץ, צר מלמטה ומרווח מלמעלה. מערה, רחבה על כל רוח (מסובבת) [ומסוככת], כלומר פיה מכוסה, כגון בית שיש בתקרתו חלון. אמר רב בור שחייבה עליו תורה. כשימות שם השור שישלמנו. לחבלו. כלומר משלם החבל שיעשה בו בשור כשיפול ראשו למטה, או שיסתם עליו האויר ותכבה נפשו, או שירד הדם על פניו וימות, או שיהיה הבור צר ונשברה מרפקתו מחמת ירידתו, א"נ שנפל מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ ופירכס בידו וברגלו ונשבר ומת. ולקמן [נ"א ע"ב] מפרש דבור שעומקו כרחבו אינו חייב על החבל ולא משום החבטא שחובט בעצמו כשנופל בקרקעית הבור. אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דמזקא ליה. ושמואל אמר אם לחבלו חייבה עליו, הנעשה בדרך שהוא קרוב לשפת הבור, כל שכן בחבטו, שהוא בקרקע הבור ובגוף הבור. ולא נוכל לומר על חבטו חייבה תורה, שאי אפשר שלא ירד בקרקע, אבל על חבלו לא, שפעמים שאין לו חבל, שהתורה העידה על הבור כשכתבה בור סתם, שאפילו כותליו מצופין ספוגין של צמר חבל עושה, דכתיב [שמות כ"א] וכי יפתח איש בור, דמשמע מכל מה שהוא, כלומר כי הוי הבור מלא ספוגין אין בו חבט, ואמאי חייב בו. ש"מ על החבל. אריסא דדלאי. אמת המים שדולין ממנה. איכא בינייהו דעביד גובהה. פירש גאון זצ"ל שעשה גובה לבור ג"ט בר"ה והבור ז' ונפל השור מעל אותו הגובה לבור, דליכא אלא חבטה.
<h2>דף נא.</h2>
עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כסהו הראשון חייב. פירוש שהוא עשה מעשה שגילהו, והשני פטור דלא גילה כלום.
<h2>דף נב.</h2>
כסהו כראוי. ירושלמי [פ"ה ה"ז] עד היכן כסהו, א"ר אבהו, כדתנינן תמן, כדי שתהא עגלה מהלכת והיא טעונה אבנים. נפל לתוכו שור [וכליו] ונשתברו וכול'. משום הכי תלי שבירה בשור, שאין דרכו להוליך אלא מחרישה וכיוצא בה. ובחמור קריעה, שמוליך מרדעת וכיוצא בה. וכיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר רב יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו. פירוש שהתליעו העצים שכסה בהן מבפנים מחמת הבל הבור. דאי מבחוץ, כיון דחזא ליה שהתליע מיחייב לכסוייה באחריני.
<h2>דף נב:</h2>
נפל לפניו מקול הכרייה חייב. לקמן [נ"ד ע"ב] מפרש דשור פיקח שנפל לבור ביום פטור, דהוה [ליה] לעיוני ומיזל. ועכשיו אם פתח ראובן בור בר"ה או [ברשותא] דראובן, ושמעון היה כורה בור ברשותו, ובא שור והלך עד שהגיע לבור של ראובן, ושמע כריית שמעון ברשותו, ונדמה לו קול יוצא מבור ראובן. שכן דרך הכרייה שנשמעת תחת הארץ וחושב אדם ההולך (לרחוק) [מרחוק] שתחת רגליו כורה. ומשום הכי לא אוקמה בחפירה בשדה בעלמא וכיוצא בה. ונבעת השור ושם ידיו בבור, ונפל על פניו, חייב ראובן. אבל אם עבר הבור ושמע הקול ונבעת ונפל לאחוריו פטור. אמר רב לפניו ממש. כלומר אם נפל השור על פניו בבור חייב, דמשום חבלו מת, דכיון שהוא צר ועמד ראשו למטה ירד הדם לפניו ומת, או נסתם האויר ממנו ומת. אבל אם נפל לאחוריו בבור פטור, דליכא הבלא, שהנה ראשו למעלה ולאויר. (ולשמואל) [ושמואל] אמר. בין נפל לפניו או לאחוריו בבור חייב. ומאי פטור דקתני, כגון שנתקל אחוריו בבור ונפל חוץ לבור ומת, פטור דהא לא נפל בתוך בורו.
<h2>דף נג.</h2>
אמר רב לפניו מקול הכרייה חייב, בעל הבור בכל הנזק. ואקשינן אמאי חייב, נימא כורה גרם לי[ה]. שאילמלא כרייתו לא היה השור נופל בבור וליפטר מפלגא. ופרקינן מתניתין רבי נתן היא דסבר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. פירוש רבי נתן ורבנן פליגי בראובן ושמעון שהזיקו ביחד, והיתה שם עילה שמונעת שמעון מן התשלומין ופטרתו. קסברי רבנן דכיון דליכא לאישתלומי משמעון לא משתלם חלק שמעון מראובן. אלא גובה מראובן חלקו של עצמו ומפסיד חלק שמעון. והיינו דקאמרינן בפירקא קמא [י"ג ע"א], הא אמרי רבנן כיון דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי. ורבי נתן סבר כל היכא דליכא לאישתלומי משמעון משתלם הכל מראובן, חלקו של עצמו וחלק שמעון. והיינו דקאמרינן הא מני רבי נתן היא דקאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ועכשיו כיון דליכא לאישתלומי מכורה, דאמר לך אני ברשותי (אעשה) [עשיתי] צרכי ואין הדין מונעני, משתלם הכל מבעל הבור. דתניא. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ו ה"א]. שור שדחף את חבירו בעל השור חייב. פירוש בחצי החיוב. ובעל השור פטור. מהחצי האחר. ומסתבר דבלילה מיירי, דהא קיימא לן [נ"ד ע"ב] דפקח ביום פטור. ועכשיו קסברי רבנן דמצי בעל הבור לומר "אני מה עשיתי, כן היה מת מנגיחת שורך". ורבי נתן סבר. במועד בעל השור משלם חצי נזק ובעל הבור חצי נזק. ובתם, בעל הבור שלשה חלקי נזק ובעל השור רביע.
ואקשינן, בתם מאי קסבר. רבי נתן. אי קסבר השור כולי הזיקא עשה והבור כולי הזיקא עשה, האי נשלם פלגא והאי נשלם פלגא. ואי קשיא לך, מאי סבר האי מקשה, דאי האי משלם פלגא והאי משלם פלגא, משתכח בעל השור משלם כל חיוביה ובעל הבור חצי חיוביה. לא קשיא, דמרישא אמר בעל הבור לבעל השור, הואיל והכל עשית, שלם מה שתתחייב, ואני משלם השאר. ולא אפשר שיאמר כן בעל השור (לבעל הבור, דאם משלם בעל השור) לבעל הבור, דאם משלם בעל הבור [מ]רישא לא ישאר מה שישלם בעל השור, בין תדע. אי קסבר האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד, בעל הבור לישלם חצי נזק ובעל השור רביע נזק. ואידך ריבעא ליפסיד ניזק. אמר רבא ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כולי הזיקא עבד והאי כולי הזיקא עבד. ואי אפשר שישלם בעל השור חצי נזק, משום דאומר לו לבעל הבור, אילו היה שורי מועד כן הייתי משלם בשותפותך, ועכשיו תמותי מאי אהניא לי. הילכך משלם רביע. אי בעית אימא לעולם האי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד. והא דקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור ריבעא, דפסיד ניזק ריבעא, אי אפשר זה, משום דאמר ליה ניזק לבעל הבור, אנא תוראי בבירך אשכחתיה, מאי דאיכא לאישתלומי מהאיך מישתלימנא מיניה ומאי דלית לי לאישתלומי מהאיך מישתלימנא מינך. והלכתא כר' נתן, דהא סתם מתניתין כותיה. ותו דרבינא [נ"ג ע"ב] דהוא בתרא קאי כותיה.
אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. לרבנן בעל האבן משלם חצי חיובו, ובעל הבור פטור. לרבי נתן זה משלם מחצה וזה משלם מחצה, דאדם מועד לעולם. ואמרינן פשיטא. מאי קא אשמועינן. ומהדרינן מהו דתימא התם הוא דחייבו רבנן בעל השור ופטרו בעל הבור, משום דא"ל בעל הבור לבעל השור, בלאו בירא דידי תורא דידך מקטל הוה קטיל ליה. אבל הכא מצי אמר בעל האבן לבעל הבור, אי לאו בירא דידך, אבנא דידי מה הות עבדא. אפילו אי מתקיל בה הוה קאי ליה, ויתחייב בעל הבור, קמ"ל מדרבא דאפילו הכי פטרי ליה רבנן, דמצי א"ל אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר אם נעל בפניו כראוי ויצאה והזיקה פטור כול'. לשון צאן יחידית [היא]. דכתיב [שמות כ"א] וארבע צאן תחת השה, וכתיב [ש"א כ"ה] וחמש צאן עשויות. ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [ב"ק פ"ו ה"ח]. איזהו כראוי ואיזהו שלא כראוי וכול'. פירוש רוח שאינה מצויה, רוח חזקה, דהוי אונס. ארבעה דברים דהתורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור דכתיב [שמות כ"א] כי יפתח איש בור וכתיב ולא יכסנו, דאלמא אע"ג דכראוי בכיסוי לא מיחייבי ליה [ולא בעינן] עד דטאים ליה. אש דכתיב [שם כ"ב] שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר. כלומר אינו חייב [אלא] אם לא שמר אשו כלל, דהו"ל כאילו הוא הבעירו. הא כי שמרו כל שהו (גליא דעתי') [גלי אדעתיה] דלא הוי כמבעיר בזדון ופטור. שן דכתיב [שם] ובער עד דעביד כעין ובער, כלומר אדם שעושה בעצמו. דכיון שלא שמרה והלכה ואכלה כאילו הוא עשה מעשה. הא אם שמר כל שהו, דלא הוי כעין ובער, (שהנה) [שהרי] מנעה שום מניעה, פטור. וכן נמי רגל דכתיב [שם] (עד) ושלח עד דעביד כעין ושלח. כלומר במשלחה במזיד. דכיון שלא שמרה כאילו הוא שלחה, וחייב. הא שמרה כל שהו פטור. תניא ארבעה דברים א"ר יהושע כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכול'. פירוש הפורץ גדר בפני בהמה חבירו, ויצאה והזיקה. וי"א ויצאה ואבדה. ואקשינן היכי דמי אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב. אכותל. אלא בכותל רעוע.
<h2>דף נו.</h2>
הכופף קמת חבירו לפני הדליקה. פי' אש שהיתה בוערת קרוב לקמה, ובא אדם וכפפה לצד האש ודרסה יותר ונשרפה, פטור שלא עשה מעשה. ואמרינן היכי דמי אילימא ברוח מצויה. פירוש שנשרפה ברוח מצויה. בדיני אדם נמי ניחייב. דהא איהו גרם לה שריפה. אלא ברוח שאינה מצויה. רב אשי אמר טומן קמתו של חבירו תניא, פירוש כגון שיצאה אש, ובא אדם מעלמא וטמן הקמה בתוך הגדיש, וכיוצא בו, דפטור בעל האש על שריפתה. דתנן [ס"א ע"ב] המדליק את הגדיש וכול'. וי"א טומן קמתו איתמר, דטמן כלים בקמת חבירו. וי"מ טומן קמתו, כגון שכיסה הקמה כשהיא עומדת בארץ בקש או בתבן וכיוצא בזה. והשוכר עידי שקר להעיד. פירוש אדם ששכר עדים שיעידו שיש לו על חבירו ממון וגבה אותו ואחר כך נמצאו זוממין, אינו חייב כלום. ואקשינן (אלו) [אילימא] לנפשיה כה"ג ממונא בעי לשלומי. הממון שלקח יחזיר. ואוקימנה בראובן שהשכיר עדים שיעידו על חבירו. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. ואמרינן במאי עסקינן אילימא שהיו שני עדים יודעים בעדות, ונמנע אחד מהן ולא העיד לראובן, [מדיני אדם] נמי ניחייב דכתיב [ויקרא ה'] אם לא יגיד ונשא עונו. אלמא חייבין להעיד ומוזהרין שלא להסתיר. אלא בעד אחד, שאין שם ממון לגבות על פיהו.
[הנותן סם המות לפני בהמתו של חבירו. פירוש ואכלה מהן הבהמה ומתה. והשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן. פירוש והלכו הן והדליקו את הגדיש. ירושלמי [פ"ו ה"א]. תני ר' יהושע אומר ד' דברים אינן חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו. היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם. השוכר עידי שקר וגבה, אין חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם. וכובש קמה לפני האור והפורץ גדר לפני בהמה אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו].
הניחה בחמה וכול'. פירוש הניחה תחת שימור גדר רעוע לחמה. כלומר שלא היה שם מקום [משומר], ויצאה והזיקה חייב. אמר רבה ואפילו חתרה חייב לא מיבעיא היכא דלא חתרה. ונפל הגדר מחמת עצמו, דכולה פשיעה היא, דהו"ל לאסוקי אדעתיה. אלא אפילו כי חתרה נמי. ואפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, הכא מיחייב דכולה פשיעה היא תחילה, דהו"ל לאסוקי אדעתיה נפילת הגדר. ותו דסיפא דהו"ל לאסוקי אדעתיה שהניחה לשמש דכל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקא. פירוש טצדקא בלשון ישמעאל (חילה וסבב) [תרגום: תחבולה ואמצעי]. וי"מ ערמה.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה ליסטים. פירוש ויצאה והזיקה, ליסטים חייבין. ואמרינן פשיטא. כיון דמשכוה והוציאוה קמא לה ברשותייהו לכל מידי. ודחינן לא צריכא. כגון שלא משכוה ולא הנהיגוה ולא עמדו בה. אלא כגון שעמדו בפניה. ומחמת ביעותה מהם יצאתה. מהו דתימא הואיל ולא נגעוה לא קמה ברשותייהו ופטורין, קמ"ל.
<h2>דף נז:</h2>
נפלה לגנה ונהנת משלמת מה שנהנת. פירוש היתה הולכת על הגג וכיוצא בזה, ונפלה ממנו לגנה ונהנת, משלמת מה שנהנת. ומפורש בפרק כיצד הרגל [י"ט ע"ב], כיצד משלמת מה שנהנת בביאור. אמר רב הא דתנן משלמת מה שנהנת, בשנחבטה. פירוש בשנפלה מן הגג ונחבטה על הזרעים ושברתן ומעכתן. א"נ היה רשות הרבים גבוה והגנה נמוכה. משלם מה שנהנית בהמתו על נפילתה בדבר רך. שאלמלא נפלה על גב הקרקע היתה מצטערת ונשברת. אבל אכלה. פירוש אבל כשנפלה לשם וקמה ואכלה. אפילו מה שנהנת לא משלמא. ואמרינן לימא רב. [ד]פטרה על האכילה. לטעמיה. דאמר ראש פרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב]. היה לה שלא תאכל. וכאן אמר אפילו מה שנהנת לא משלמא, דהיה לה שלא תאכל. ודחינן הכי השתא אימור דאמר רב היה לה שלא תאכל. התם. בהמכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה בהן, [אינו] חייב מכניס לאיתזוקי הבהמה, דמצי אמר מרי פירי, לא משלימנא, היה לה שלא תאכל. אבל אכילה שהזיקה היא בה אחרים מי אמר רב לפוטרה [משום] היה לה שלא תאכל. אלא לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא היכא דקא אכלה דמשלמת מה שנהנת, אלא אפילו מה שהפסידה בחביטתה משלמת הנאתה בנפילתה על דבר רך. דמהו דתימא הואיל ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא בעל הזרעים, דאי לאו זרעים היתה נשברת ואין לוקח כלום, דמבריח ארי מנכסי חבירו אין לו שכר. קמ"ל. דמשלמת מה שנהנת, דלא דמי בעל זרעים למבריח ארי, דמבריח ארי מדעתו ובעל זרעים שלא מדעתו. ומבריח ארי לא פסיד ובעל זרעים פסיד.
<h2>דף נח.</h2>
היכי נפל. כלומר זו ששנינו נפלה לגנה, באיזה ענין נפלה. רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה. אבל אם דחפוה חברותיה משלמת מה שהזיקה, דפושע הוא, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כה"ג לעבורי חדא חדא. רבא אמר שדחפוה חברותיה. וכ"ש אם הוחלקה במימי רגליה.
אמר רב כהנא לא שנו. שמשלמת מה שנהנת. אלא באותה ערוגה. שנפלה בה. אבל קמה ורעתה בערוגה אחרת משלמת מה שהזיקה. ור' יוחנן אמר ואפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו. אינה משלמת אלא מה שנהנת, עד שתצא לר"ה ותחזור. ירושלמי [פ"ו ה"ב]. על דעתיה דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרין אפילו רעת כל השדה כולה פטורה לעולם, אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לשדה אחרת. אלא נפלה [וכו'] למקום שראויה לירד, ירדה למקום שראויה ליפול. א"ר יוסי ב"ר חנינא היא מתניתא, אלא נפלה למקום שראויה ליפול, נפלה למקום שראויה לירד. דא צריכא לדא, ודא צריכא לדא. דא צריכא לדא שמשלמת מה שנהנת. ודא צריכה לדא שמשלמת מה שהזיקה. אמר רב פפא. הא דא"ר יוחנן עד שתצא ותחזור. לא תימא עד שתצא ותחזור לדעת. פירוש עד שידע בעל הבהמה שיצאת בהמתו משם וידע שחזרה לשם, כלומר שלא קשרה. אלא כיון שיצאת לדעת. וקשרה ונשמטה שלא מדעתו והלכה שם והזיקה, משלם מה שהזיקה. ולא יוכל לומר שמרתיה. דא"ל בעל גנה יודע אתה דכיון דנהוגה היתה במרעה היתה נשמטת ובאה שם, והיה לו לשומרה שמירה מעולה. ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה.
בעי ר' ירמיה ירדה כדרכה וטינפה פירות במי לידה. פירוש ילדה בגנה וטינפה פירות במים שיוצאין ממנה. מהו. אליבא דמ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך. דהכא חייב, דירידתה ממילא פשיעה היא שלא שמרה. כי תיבעי לך אליבא דמ"ד פטור. מי אמרינן הכא תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ופטור. או דילמא סיפא נמי בפשיעה היא. דכיון דקא חזי דקריבא ללידה. היה לו לשמור בטנה ולילך אחריה או לשומרה שמירה מעולה. וכיון דלא עבד כן פושע הוא וחייב. וסלקא בתיקו.
<h2>דף נח:</h2>
כיצד משלמת מה שהזיקה, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. פירוש אם רעתה הבהמה ערוגה שכבר נגמרו פירותיה וראויין לתלישה, כל שכן אם לא נגמרו, לא יתן לו דמי פירות תלושין, דהא לא הזיק תלושין ומכחישינן מזיק אם עדיין לא נגמרו. ולא נאמר דשמא היו נגובין או אבודין. וקסבר האי תנא דפירותיה [ה]עומדין לתלישה לאו כתלושין דמו. יתן לו מה ששוה האספסתא שאכלה, שמכחישין ניזק דאמר לך לא הייתי אני קוצרה לשחת. אלא מפשרין ושמים אותה ערוגה עצמה, קרקעיתה כמה שוה בכגון אותן זרעים שהוזקו, וכמה שוה בלא הן, ונותן לו. מנא הני מילי. דשמין ע"ג השדה המוזקת. אמר רב מתנה אמר קרא ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג שדה אחר. דהיינו ניזק. כלומר ה"ק זה הנרעה תשום אותו עם שדה הניזק זה וזה. ואקשינן ליה דהאי בשדה אחר דשמין ע"ג שדה, מיבעי לי שדה ולא ר"ה. כלומר לפטור שן בר"ה. ודחה א"כ ליכתוב רחמנא ובער בשדה חבירו. על כן אמר אחר לומר לך חשוב הזרעים שהוזקו (כי פעם) [כפעם] אחרת חוברו לקרקע ושומם בקרקעם. א"נ ובער בשדה של אחר מאי בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג שדה אחר כדאמינא. ואקשינא ליה אימא כוליה להכי הוא דאתא. ומנין נפטור שן ברשות הרבים. ודחה א"כ נכתביה רחמנא גבי תשלומין. פירוש אם כן דשמין ע"ג שדה [לבדו] הוא דאתא, ליכתוב רחמנא הכי, כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער (ד)מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר. אז הוה משמע ובער בכל מקום אפילו בר"ה. מדכתב רחמנא ובער בשדה אחר ש"מ תרתי. חדא למיפטר שן בר"ה, ואידך דע"ג שדה שיימינן.
והיכי שיימינן א"ר יוסי בר' חנינא סאה בששים סאין. חזקיה אמר קלח בששים קלחים. ר' ינאי אמר תרקב בששים תרקבין. פירוש סאה ששת קבין. תרקב שלשת קבין, כלומר תרי וקב. וי"א תרי בלשון אדום, שלשה. כור ל' סאה. וכולי עלמא אם נשום אותה ערוגה הנרעת לבדה כמה שוה בזרעים, שבח הוא לניזק והפסד למזיק. ואם נשום אותה עם ערוגות הרבה, כגון שנאמר בכמה אדם רוצה לקנות מאה ערוגות קרקע זרועות, ובכמה רוצה לקנות מאה קרקע צ"ט זרועות ואחת קצורה, שבח הוא למזיק והפסד לניזק. דדבר ברור הוא, כי כשנשום הערוגה בפני עצמה, יותר יפחות לזרעה מדמים ממה שיפחת לה בין מאה. דמי שאין לו אלא ערוגה אחת, זרעה חשוב בעינא. ומי שיש [לו] צ"ט אינו חושב אחת כולי האי, ואנו הואיל וצד חומרא הוא למזיק שומא אגב קרקע, לא נרצה להחמיר עליו כולי האי ונשום אותה לבדה, אלא (ו)מצלו בין מזיק וניזק. ונשום המקום הנרעה בששים סאין הכי. דאמרינן כמה שוה קרקע בית ששים סאה זרוע. וקרקע בית [ששים] סאה, נ"ט זרוע ובית סאה קצורה, והתוספת נותן לו. אבל אם הנרעה פחות מבית סאה, בעצמו שמים אותו. דלא חשיב כולי האי שיהא בו פגם למזיק.
ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה. י"א דקל וי"א (נוע מן אל ג'ומאר) [תרגום: מין של דקלים רכים]. אמרי לה תלתא דיקלי קץ ליה אתא לקמי ריש גלותא א"ל הנהו קישבי לדידי חזיאן לי ותלתא תלתא בקינא הוו קיימי. פירוש קינא, שורש. כלומר (תלת פרוע פי אצל ואחד) [תרגום: שלשה נצרים בשורש אחד]. והוו שוו מאה זוזי זיל הב לי[ה] בשביל האחת תלתין ותילתא אמר אנא גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאי למה לי. כלומר דנני כדין המלכים שדנין להחמיר. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל בששים. כלומר שמין כמה שוין ששים קישבי ונותן לו דמי אחת, דהיינו קולא למזיק. וכיון ששמין אחד בפני עצמו ימכר ביוקר. דבין עני ובין עשיר מטי ליה. אבל ששים לא מטו להו אלא עשירים.
<h2>דף נט:</h2>
ר"ש אומר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים וכול'. יש מי שאומר כי בין רבנן בין ר"ש לא פליגי דאם הזיקה פירות הראויין לתלישה משלם אותם בראשם אם סאה סאה וכול', דסתם מתניתין ר' מאיר, ושמעינן לר"מ דאמר בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ג ע"א], ענבים העומדים ליבצר כצבורות דמיין. וכי פליגי (ב)כגון תבואה שהביאה שליש וסמדר של ענבים ופגי אילנות, דהוו להו גמורין. רבנן סברי, הואיל ואינן ראויין לתלישה, שמין אותן אגב הקרקע או האילן. ור"ש סבר, הואיל וכבר נגמרה ברייתן, ואין צריכין הקרקע, אלא מחמת השמש האויר והטל מתבשלין, משלם אם סאה סאה וכול'. ומסתייעי ממתניתא דלעיל [נ"ט ע"א]. ירושלמי [פ"ו ה"ב]. חד בר נש גנב כפניתא חדא ואמר שמואל זילו שיימי ליה בריש דיקלא ר' יוסי בר' בון כבשא דאהיני הוה. ומהא איכא למשמע דכי שיימינן בששים, היכא דאית ליה.
אמר רב הונא בר חייא א"ר ירמיה בר אבא דן רב כרבי מאיר וכול'. פירוש אדם שיש לו קרקע משועבד לכתובת אשתו ומכרו ללוקח אחד, וכתב לו, ולא רצת היא לחתום לו, ובטל המכר, אח"כ כתבו לשני וחתמה לו, ומת הבעל, ואין לו קרקע אחר. איבדה כתובתה. דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. דאם איתה, למה לא חתמה לראשון. אלא ש"מ גמרה ומכרה לשני. דעל דבר אחר סמכה לגבות ממנו. וכיון דליכא איבדה כתובתה. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לא איבדה כתובתה. אלא אפילו הכי מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ופסק הלכה כרבי שמעון כהא דתנן ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורין וכול'. ואיכא רבותא, דלעולם רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה [ערובין מ"ז ע"ב]. והכא נמי רבותא, דרבי שמעון יחיד הוא. וכי פסקינן כותיה בדבר שאין מתכוין [שבת כ"ב ע"א]. ועיקר ההיא דרבי מאיר ורבי יהודה בכתובות בפרק מי שהיה נשוי [צ"ה ע"א].
המגדיש בתוך שדה חבירו כול' לימא תנן, סתמא, ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. דלא כרבי דאי כרבי האמר. בפרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב] בכולן אינו חייב. עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. ועכשיו שלא קבל עליו בעל השדה לשמור גדישו של מגדיש, אמאי חייב כי אכלתן בהמתו. אמר רב פפא מתניתין בנטר בי דרי. פירוש בשומר הגרנות. עסקינן דכיון דאמר ליה עול וגדוש, זיל ואנא אנטר לך קאמר ליה. והוי ליה מקבל לשמור כרבי.
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן וכול' וחייב בדיני שמים. פירוש כשהזיקה. אמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו. שפטור מדיני אדם. אלא בשמסר לחרש גחלת עמומה וליהבה הוא, אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט מעשה דידיה. כלומר דמשלח קא גרים ההיזק. ור' יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת וא"ל לך הבער שדה פלוני פטור מ"ט דצבתא דחרש קא גרם, שהטה ידו בצבת ימין ושמאל ושרף. אבל אם מסר גוזא. פירוש כגון נעורת של פשתן. וסילתא. כגון עצים דקין. ושרגא חייב. דההוא ודאי מעשה דידיה קא גרמי. יש מי שאומר דאע"ג דריש לקיש משמיה דחזקיה, דהוא רביה דרבי יוחנן פליג עליה, כיון דבהדיא לא אשכחן פלוגתייהו, לא דחינן (פלוגתייהו) להא דרבי יוחנן. ואנן אשכחן פלוגתייהו בהדיא בגמרא דבני מערבא [פ"ו ה"ד].
שילח ביד פיקח הפיקח חייב. היה אחד בא כדרכו. באש, פירוש בידו, ובא אחר אחריו בעצים ונגע באש ונדלקו. המביא עצים חייב. היה אחד מביא עצים כדרכו, ובא אחר באור אחריו והציתו והדליקו, בעל האור חייב. ואם היה האור עמום, שלא היה נתפס לעצים הבאין, וכשהגיע בעל האור לעצים, בא שלישי ונפח בה וליהבה, ונדלקו העצים והזיקו, המלבה חייב, ובעל העצים ובעל האור פטורין. ואם ליבתה הרוח כולן פטורין. בין בעל האור בין בעל העצים בין המלבה. י"מ בא אחר וליבה, שהניח אדם גחלת עמומה ובא אחר וליבה, והלכה הדליקה, המלבה חייב. ואם ליבתה הרוח כולן פטורין, פירוש בין הפיקח שהיה מביא גחלת עמומה ובין הבאין באור ובין הבאין באור ובעצים.
<h2>דף ס.</h2>
ומאן דתני ליבה לא משתבש דכתיב [שמות ג'] בלבת אש ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתיב [ישעיה נ"ז] ניב שפתים. פירוש הבל ורוח היוצא מבין שפתים. אם ליבתו רוח הרי כולן פטורין. ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ו הי"א]. ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו של מלבה כדי ללבותה. (ו)שאילו לא בא הרוח, כן היתה בוערת, חייב. ואם נתברר כי לולי הרוח לא היתה נלהבת פטור, דכח הרוח ליבה. ואקשינן אמאי פטור כי עזרתו הרוח, ליהוי כזורה ורוח מסייעתו בשבת דחייב, דהא אי אפשר לזרות בלא רוח, ואפילו הכי מאבות מלאכות היא. ופריק אביי הב"ע שליבה הוא צד אחד והרוח מצד אחר. והזיקה מצד ליבוי הרוח, דלא עביד הוא מידי הזיקא. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה. דמצי למימר דלא ידעתי כי רוח חזקה היתה באה. ר' זירא אמר כגון דצמדה צמוד. פירוש לא נפח בה, אלא ההביל בה, כאדם שפותח פיו ומוציא הבל והלחישה מעט, ועל כן פטור. אבל אם ליבה שום ליבוי חייב. ודחה רב אשי כל הני תירוצי, ואמר דלא מחייבינן בסיוע רוח אלא לענין שבת, דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה וניחא ליה ברוח חייב. אבל הכא אפילו מלבה עצמו יש שפוטר דגרמא הוא. וי"א אבל הכא כשהתחיל ללבות ולא השלים הלבוי גרמא הוא, דגרמה לו הרוח. וגרמא בנזיקין לא מיחייב. עיקרה בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ו ע"א] הלכה מרחיק את השובך.
השולח את הבערה ואכלה עצים ואבנים או עפר חייב, וכול'. אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה צריכי דאי כתב רחמנא קוצים. כלומר אילו חייב המבעיר קוצי חבירו. הוה אמינא על כן חייב עליהם הכתוב. משום דשכיחא אש גבייהו, (כדרך) [כי דרך] בני אדם להדליק אש במקום שיש קוצים כדי שישרף מהם, משום [הכי צריך] שיזהר וישמר. אבל גדיש, שאין דרך בני אדם להדליק אש במקום שיש הגדיש, אימא ליפטר עליה, קמ"ל דחייב. ואי כתב גדיש הוה אמינא גדיש הוא דחייב עליו הכתוב משום דהפסד מרובה אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא חייב רחמנא. וקמה נמי למידרש מיניה מה קמה בגלוי אף כל שבגלוי לאפוקי טמון. ולרבי יהודה דחייב על הטמון. לרבות כל דבר עומד, אילנות וכיוצא בהן. (ורבא) [ורבנן] נפיק להו ריבויא דכל בעלי הקמה מאו הקמה. דמה איצטריך "או". ורבי יהודה "או" לחלק, דאי לאו "או" הוה אמינא אינו חייב עד שישרוף גדיש וקמה. ורבנן לחלק נפיק להו מאו השדה. ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב נמי או השדה. ושדה נמי למידרש ביה שאם ליחכה האש נירו וסכסכה אבניו שחייב. ואקשינן וניכתוב רחמנא שדה, ומינה הוינן ילפין כולהו הנך. דהשתא ומה על עפר בעלמא חייב, על קמה וגדיש וקוצים הצומחים בה לא כל שכן. ופרקינן אי כתב רחמנא שדה ולא כתב הנך, הוה אמינא מה שבשדה אין שדה לא קמ"ל. אפילו ליחכה נירו וסיכסכה אבניו.
<h2>דף סא.</h2>
עברה גדר גבוה ד"א וכול'. פירוש המדליק אש בתוך של חבירו והלכה והזיקה אחר אלו המקומות פטור. דמצי למימר "לא הייתי יודע שתעבור אלו המקומות". ורמינן עלה הא דתניא עברה גדר שגבוה ד"א חייב. ופריק רב פפא, דבין תנא דידן בין תנא ברא לא פליגי. מיהו תנא דידן התחיל מראש החשבון וירד. הכי אמר, עברה גדר שש אמות פטור, חמש אמות פטור עד ד"א פטור. כלומר ראש ד' סמוך אל תשלום חמש פטור. דמשכחת ליה שחשב ממעלה הד' וירד למטה עד הד'. ותנא ברא חשיב הכי, שתי אמות חייב, ג' אמות חייב, עד ד"א חייב. כלומר ראש הד' הסמוך לתשלום שלש חייב, דמשכחת ליה שחשב ממטה הארבע אמות ועלה אליהן. דאלמא סברו דארבע אמות פטור. וה"ק ת"ק עברה גדר שהוא גבוה בסמוך מארבע לחמש, דהיינו מארבע שלימין פטור. ותנא ברא סבר עברה גדר שהוא גבוה בסמוך מארבע לשלש חייב. הא ארבע שלימין פטור.
<h2>דף סא:</h2>
המדליק בתוך שלו וכול'. המדליק אש בשדהו לצורכו. כמה תעבור הדליקה, ויהא פטור, שיוכל לומר לא ידעתי שכל כך היתה הולכת. ראב"ע אומר אם עברה יותר מבית חצי כור, דהיינו לתך, דהיינו ט"ו סאה, פטור. רבי אליעזר אומר אם עברה שש עשרה אמה פטור אבל אם שרפה בתוך שש עשרה אמה חייב. ר"ע אומר חמשים אמה ר"ש אומר שלם ישלם המבעיר את הבעירה הכל לפי הדליקה. ואקשינן לית ליה לרבי שמעון שיעורא לפטור בעל הדליקה אם עבר. והתנן. בפרק לא יחפור [ב"ב כ' ע"ב]. לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו אא"כ יש לו על גביו חלל ד"א. שיפזר בהן העשן וכדי שלא יגיע לשון האש לגגו וישרוף העלייה. ולא בעלייה שמא יפול האש על הלוחות וישרפו הבית אלא אם יש תחת התנור מעזיבה ג' טפחים. פירוש (סטח) [תרגום: גג]. ובכירה מעזיבה עובי טפח, שלא יגיע חום האש ללוחות ויזיק מי שתחתיו. ואפילו הכי אם הניחן אלו השיעורין והזיק חייב. רבי שמעון אומר לא ניתנו אלו השיעורין אלא שאם יזיק יפטר. אלמא אית ליה שיעורא לפטור. ושני דה"ק הכל לפי גובהה של דליקה, וגודלה ורוב עציה. אם הדליקה הרבה, משערין כמה יעלה על דעת שהולכת ומציקין לו שיעור פיטורו. ואם (היא) [היתה] הדליקה מועטת, מרחיבים שיעור פיטורו, דומיא דמילתא דבאש גדולה כל מה שאכלה לרחוק חייב, ולא יוכל לומר לא העליתי בדעתי. ובאש קטנה אם אכלה לרחוק הרבה פטור ואכלה בקרוב חייב. אמר שמואל הלכה כר"ש. דהכל לפי גובה הדליקה.
המדליק את הגדיש והיו בו כלים וכול', היה גדי כפות לאדם אחד, ועבד סמוך לשמור הגדי, ואותו עבד של אדם אחר, ושרפתן הדליקה שניהן. חייב. על הגדי, דהוה ליה לעבד לברוח מפני האש. אבל אם העבד כפות וגדי סמוך לו ונשרפו. פטור. על הגדי, דקם ליה בדרבה מיניה, שחייב מיתה על שריפת העבד, דכתיב [שמות כ"א] וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. ואוקמוה במכילתא [משפטים] בעבד כנעני. ותניא נמי [שם] נקם ינקם מיתה, אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון, היה רבי נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה, דכתיב [ויקרא כ"ו] והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, מה להלן בחרב אף כאן בחרב. ר"ע אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה, נקום נקמת בני ישראל [במדבר ל"א], מה להלן בחרב, אף כאן בחרב. מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד. ותניא [מכילתא משפטים] אף עבדו ואמתו היו בכלל שנאמר (והמית איש או אשה) [מכה איש ומת], והרי הכתוב מוציאו מכללם להקל עליו, שהוא נדון בדין יום או יומים. וה"מ דנדון בדין יום או יומים בעבדו, אבל בעבד אחר אינו נדון אלא נהרג.
אמר רב כהנא מחלוקת ר' יהודה ורבנן. במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו אבל במדליק בתוך של חבירו ד"ה משלם כל הטמון בו. ודחאה רבא, ואוקמה רבא דבתרתי פליגי, חדא במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה וכו', דלא מחייבי ביה רבנן על שום טמון. ואידך במדליק בתוך של חבירו, דרבי יהודה [סבר] חייב על הכל, ורבנן מודו ליה במוריגין וכלי הבקר שדרכן להטמן בגדיש. אבל שאר כלים שאין דרכן להטמן בגדיש לא.
ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ו הי"ב]. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש אם היה של חטים חטים, ואם של שעורים שעורים, ורואין מקום כלים כאילו מלא תבואה [ס"ב ע"א] בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו אבל המדליק בתוך של חבירו והלכה ואכלה בתוך של חבירו משלם כל מה שהיה בתוכו. פירוש מכלים הראויים להטמין בגדיש. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו בשדהו להגדיש חטים, והדליק המשאיל בתוך שלו, ונשרף הגדיש של מגדיש, שאינו משלם לו מה שטמן בו. שיכול לומר לו "על דבריך סמכתי ואילו ידעתי שכלים היית מטמין שם הייתי מזדהר ביותר". וכן אם אמר לו אגדיש חטים, והגדיש שעורים, או אם אמר לו אגדיש שעורים והגדיש חטים, או אם אמר לו אגדיש חטים וחיפן בשעורים, או אם אמר לו אגדיש שעורים וחיפן בחטים, אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד. והילכתא כרבנן.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה. משום הכי נקט אשה, דרוב אנשים מכירין המטבעות. ועכשיו אם נתן אדם לאשה, וה"ה לחבירו, דינר זהב לשום פקדון. ואמר לה הזהרי בו. של כסף הוא, אם הזיקתו בידים, כגון ששברתו, או אם השליכתו לים, משלמת של זהב, משום דאמר לה מה הוה לך גביה דאזקתיה. ואם פשעה בו, שלא שמרתו שמירה מעולה, משלמת של כסף, משום דאמרה ליה נטירותא דכספא קבלי עילואי נטירותא דדהבא לא קבילי עילוי. ואילו ידעתי אני שזהב הוא יותר הייתי משתמרת בו. אזל רב מרדכי אמרה לשמעתא קמי רב אשי א"ל אתון מהכא מתניתו לה אנן ממתניתא פשטינן לה להגדיש חטים והגדיש שעורים וכול'. אמר רב שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי היא. כלומר דבר חדש שמעתי שאמר ר' יהודה ושכחתיו. ואמר שמואל לא ידע אבא מאי שמיע ליה. בתימה. כך שמע, לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, עשו תקנת נגזל באשו. פירוש בפרק כל הנשבעין בשבועות [מ"ד ע"ב] תנן ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכול'. ומפרש בגמרא דתקנה ניהי דעבדו לנגזל שישבע הוא ויטול. וכן נמי עשה רבי יהודה תקנה לבעל הגדיש שישבע כמה היה טמון בו ויטול.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב קרן כעין שגנב. ספר אחר, גופא אמר רב קרן כעין שגנב, אבל תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין משלם. מנלן דמשלם כעין שגנב, דאמר קרא גניבה וחיים. פירוש אם המצא תמצא וגומר. הכי אמר רחמנא אחייה לקרן כעין שגנב. כדפרישנא לעיל פורתא. קס"ד דכי אמר רב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל וארבעה וחמשה כהעמדה בדין, שאם גנבה כחושה והשמינה הגנב קאמר. ואותיביה רב ששת מהא דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ז ה"ו], כחושה והשמינה. פירוש גנבה הגנב כחושה, והאכילה והשמינה. משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב. ופרקינן משום דא"ל. גנב לנגנב. אנא מפטימנא ואת שקלת. דאיכא למידק משינויין דכי קאמר רב כשהיתה שמינה והכחישה הגנב. ואותבינן מסיפא שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל וד' וה' כעין שגנב. ופרקינן דין הוא זה מפני שאומר לו בעל הגנבה אילו טבחתה כשהיתה כשלקחתה לאלתר ומכרתה [לא] הייתי גובה ממך אלא כשעת הגניבה, ועכשיו שהכחשתה, דקטלתה חצייה, כן אגבה ממך כשעת הגנבה. דמה לי קטלת כולה. דהיינו טביחה. ומה לי קטלת פלגה. דהיינו הכחשה. אלא כי קאמר רב. דמשלם כשעת העמדה בדין. ביוקרא וזולא. ואמרינן היכי דמי אילימא שהיתה שוה כשגנבה אחד ונתיקרה ועמדה על ד', אז אם בא לשלם הקרן משלם (הכסף) [אחד]. ואם בא לשלם כפל וד' וה' משלם כחשבון ד'. לימא פליגא דרבא. אדרב. דאמר רבא. בסוף המפקיד אצל חבירו [ב"מ מ"ג ע"א]. התם פירש. האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא היה שוה זוזא ולבסוף שויא ארבעה, שתייה או תברה משלם ארבעה. הנה גוזל, אע"ג דקרן משלם, כשעת העמדה בדין משלם. ואסיקנא דכי קאמר רב כגון דמעיקרא הויא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא. קרן כעין שגנב. תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין.
תני רב חנניה לסיועיה לרב קרן כעין שגנב תשלומי כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. הא דתנייה ר' חייא בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ח ה"ג], בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ואחר כך באו עדים (הודה) משלם קרן וחומש ואשם. ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם, וחומשו עולה לו כפילו. פירוש אם החומש שיעור הכפל, עולה לו, ואינו צריך תו ליתן חומש. אבל אם היה הכפל פחות מהחומש צריך להשלים לו כדי החומש. דקסבר ר' יעקב לעולם כל זמן שהודה, אפילו אחר עדים שמחייבין אותו כפל, משלם חומש. אית דגרסי "חומשו עולה לו בכפילו", כלומר פעמים שיעלה החומש שיעור הכפל. דברי רבי יעקב. [ס"ה ע"ב] וחכמים אומרים בראשו וחמישיתיו, ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש. רשב"י אומר אין חומש ואשם משתלמין במקום שיש כפל. קתני מיהת חומשו עולה לו כפילו היכי דמי אילימא דמעיקרא הויא שויא ארבעה ולבסוף שויא ארבעה חומשו כפילו, בתימה, כפיליה ארבעה, וחומשיה זוזא. אלא לאו דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא, דהוי ליה כפילו זוזא וחומשו זוזא. ש"מ מיהת קרן כעין שגזל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ודחה רבא דלעולם לא מסתייע רב מינה, דמשכחת חומשו ככפילו באפא אחרינא, ושויא מעיקרא ד' והשתא ד', וכגון שכפר ונשבע, ואח"כ הודה, דנתחייב חומש, ולא הספיק לגבות עד שכפר בפני בית דין אחר, ונשבע, וחזר והודה, דנתחייב חומש ואשם על כל שבועה והודאה. וכן ארבע פעמים. דרחמנא אמר וחמישיתיו דרבתה תורה חמישיות הרבה לקרן אחת. דמשכחת כפילו ד', וה' חומשין, דבעי למיתב ד', דהוא וחומשו בעינן ה'.
<h2>דף סה:</h2>
אמר מר וחכ"א בראשו וחמישיתיו וכול'. הנה לא פליגי עליה דרבי יעקב אלא בחומש דמשלם הכפל, אבל אשם משלם. ואמאי, כשם שחומש לא משלם משום דכתיב בראשו וחמישיתיו, דאלמא חומש תלוי בראשו. הא אשמו נמי תלוי בראשו דכתיב ואת אשמו, סמוך להך קרא. ופרקינן אמרי לך רבנן את פסק הענין, ואינו תלוי זה בזה. ורשב"י סבר, הואיל וכתיב ואת בוא"ו, ערב הענין, ואחד הוא. ורבנן אמרי לך. א"כ דמעורב הוא, לא ליכתוב רחמנא לא וא"ו ולא את. ור"ש אמר לך את לא סגיא דלא [כתב] לאפסוקי בין חומש דהוא ממון הדיוט ואשם דהוא ממון גבוה (והילכתא) [והילכך] כתיב וא"ו ערביה לקרא.
<h2>דף ע.</h2>
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. פירוש אם יש לראובן אצל שמעון כסף או כלים או בהמה או שאר מטלטלין חוב או הלואה או גזילה או גנבה, והרשה לוי שילך ויוציאם לו ממנו, לא כתבינן הרשאה. שאינה מועלת כלום. דלבטלה היא. דבהרשאה מקנה לו אותה תביעה. וכיון דאינה ברשותו לא מצי לאקנוייה ליה, ולא נוציא בזו הרשאה משמעון כלום. דא"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכול'. הקדיש, כל שכן נתן או מכר. ואם נתן אותה תביעה שמעון ללוי, מצי ראובן למיהדר ולמיתבעה משמעון. הילכך לא כתבינן הרשאה לקבל מטלטלין כלל, דהויא (מוקש) [כמקדיש]. איכא דאמרי דהכי אמרי נהרדעי, אם שמעון כופר בתביעת ראובן, לא כתבינן הרשאה ללוי, דמחזי כשקרא, דמה הקנה לו דבר שעדיין לא נראה לו אצלו. אבל אם מודה לו שמעון לראובן וליכא כפירה בינייהו כתבינן הרשאה. דכי אמר רבי יוחנן אינו מקד[י]ש, בגזילה וגניבה, דהתם הוא דבעינן דומיא דביתו, (אם) דגזול לא הוו כעין [ביתו. אבל] מודה בלא טענה, דכיון דידע ראובן דלא כפר ביה שמעון ולא פליג עליה, הו"ל אותה תביעה כברשותו, ומצי לאקנוייה ללוי בהרשאה.
ואמרי נהרדעי כל המרשה אחד לתבוע לו קרקע או מטלטלי כלישנא בתרא ולא כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לית ביה מששא. דאי לא כתב ליה זיל אפיק, מצי נתבע למימר לאו בעל דברים דידי את, ולא יהיבנא לך מידי. ואמר אביי ואי כתב זיל וזכי דון ואפיק מחצה לנפשך או שליש או רביע והשאר שלי מיגו דמישתעי דינא לפלגא משתעי דינא נמי אכולא. אמר אמימר. אע"ג דכי לא כתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשך לית בה מששא, אי תפיש מורשה אותה תביעה. לא מפקינן מיניה. ומהדרינן לנתבע. רב אשי אמר. אע"ג דלא כתב ליה אפיק לנפשך לא מצי נתבע למדחייה. דכיון דכתיב ליה כל מה דמתענית. פירוש כל מה שישיבך הדיין וידין לך, קבילית עלי, שליחא שוייה. ואיכא דאמרי שותפא שוייה. ואמרינן למאי נפקא מינה. מחלוקת הלשונות בין שליח בין שותפא. ומ"מ לא נדחה. ומהדרינן למיתפס פלגא. וא"ת שותפא שוייה יתפוש חלקו ויחזיר השאר דלנפשיה קא גבי. והילכתא שליח שוייה.
מקצת פירשו אמר אמימר ואי תפיס מורשה לנפשיה מה שהוציא מבעל דין בהרשאה זו, הואיל וכתיב בה אפיק לנפשך, לא מפקינן מיניה מה שתפס. רב אשי אמר כיון דכתב בה זיל זכי ודון, כל מה דמתענית מן דינא קבילית עלי שליחא שוייה, ואי תפיס מפקינן מיניה. רב אשי אמר מדכתב ליה וכול' שליח שוייה, ואי תפיס לנפשיה מפקינן מיניה. ולמ"ד שותפא שוייה אי תפיס לנפשיה פלגא לא מפקינן מיניה. וגברא דמורכין לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא בדוכתיה. דכי הימניה לההוא קמא, לההוא בתרא לא הימניה. ועוד דקאמרינן [גיטין י"ד ע"א] אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ואי יהיב ליה רשותא לאורוכי, מוריך וכתבינן אורכתא עליה. והכי אמור רבנן משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דמאן דמוריך לחבריה, ובתר דיהיב ליה אורכתא מימליך ובעי לבטולה ומוריך איניש אחרינא, אית ליה רשותא. דהלכתא קיימא לן שליח שוייה, ומאן דמוריך לחבריה ודחיל דילמא שקיל להון, לימא ליה בהאי שעתא דקא מוריך ליה באפי סהדי חזו דקא משוינא ליה שליח לאיתויי לי זוזי כן וכן דאית לי גבי פלוני.
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם וכול' גנב ומכר בשבת חייב. פירוש חייב בתשלומי ד' וה', דליכא חובה בנפשיה. דהנהגת בהמה ומכירתה בשבת ליתה מילתא דאית בה איסורא דאורייתא. גנב וטבח ביוה"כ משלם תשלומי ד' וה'. פירוש דליכא ביוה"כ חיוב מיתת ב"ד אלא כרת. ואקשינן [ע"א ע"א], אמאי חייב לשלם. נהי דקטלא ליכא מלקות איכא. כדמפרש באלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א]. וקיימא לן דאין לוקה ומשלם, דכתיב (דברים כ"ה) כדי רשעתו, רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו שתי רשעיות. ומפרש באלו נערות (כתובות ל"ב ע"ב). ופרקינן הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם. השוחט ונמצא טרפה השוחט חולין בעזרה וכול'. פירוש הגונב וטבחו ונמצא טרפה, אע"ג דאינו ראוי לאכילה, חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. ואם גנב וטבח בעזרה לשום חולין, אע"ג דאסור בהנאה כדמפרש בקידושין פרק האיש מקדש [נ"ז ע"ב], (כיון) [כגון] ששחט מיעוט סימנין בחוץ [להלן ע"ב ע"א], חייב בתשלומי ד' וה'. ור"ש פוטר, בטרפה וחולין שנשחטו בעזרה, הואיל ואינן ראויין (לראייה) [לאכילה]. ומודה בשוחט ומוכר הבשר לרפואה, לקטורת או לשרוף וכיוצא בזה. אי נמי לכלבים, אע"ג דלא נאכל, כיון דראוי הוה לאכילה מודה דחייב.
<h2>דף עב:</h2>
גנב על פי שנים וכול'. פירוש העידו שנים שגנב וטבח או מכר, ונמצאו זוממין, משלמין לו, אם הוא שור חמשה כמו שרצו להפסידו. דכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח. ונמצאו זוממין שתי הכיתות. עידי גניבה נותנין לו לקרוי גנב שני שוורים, כמו שבאו להפסידו. ועידי טביחה נותנין לו שלשה שוורים כמו שבאו להפסידו, דהא [שני שוורים] מפסיד היה מעיקרא בעידי גניבה. נמצאו עידי טביחה זוממין, ולא הוזמו עידי גניבה, הגנב משלם שנים לבעל השור, ועידי הטביחה משלמין לגנב שלשה. נמצא עד אחד מן עידי טביחה זומם, בטלה עדות טביחה, ולא מיחייב מידי עד שיוזמו שניהם. כדגרסינן לאחורן. ומפרש בפרק כיצד העדים נעשין זוממין [מכות ה' ע"ב]. והגנב משלם שנים על פי עידי גניבה. הוזם אחד מעידי גניבה, בטלה לה כל העדות, בין של גניבה בין של טביחה. (ואם) [דאם] אין עידי גניבה לא חיישינן לעידי טביחה, דמצי למימר שלי טבחתי.
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. כגון שאם מעיד בר"ח ניסן והוזם בסופו. כל עדויות שהעיד כל ניסן בטילות. דמשעה שהעיד שקר נקרא רשע ונפסל לעדות. ורחמנא אמר [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, אל תשת רשע עד. רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. כלומר מסוף ניסן, אחר שהוזם, יפסל. וכל עדויות שהעיד תוך ניסן כשירות. דעד זומם חידוש דינו, ששנים מעידים על דבר ויבואו שנים אחרים [ו]מזימין אותן. כדתנן במכות פרק כיצד העדים [ה' ע"ב], מה השלשה מזימין את השנים, אף השנים מזימין את השלשה. דאיכא למימר מאי חזית דצייתת אמזימין, ציית למוזמין. הילכך אין לו פיסול אלא משעה שנתחדש בו החידוש ואילך.
<h2>דף עד:</h2>
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד. או שהודה הוא בטביחה ומכירה, פטור מתשלומי ד' וה'. על פי עד אחד, דעל פי שנים [דברים י"ט] אמר רחמנא וליכא. על פי עצמו, דאשר ירשיעון אלהים [שמות כ"ב] בעינן, וזה הרשיע עצמו. גנב וטבח בשבת. נמי חייב בכפל ופטור מן התשלומי(ן) [ד' וה']. דרבנן היא, דאמרי אינו מת ומשלם. וכן אם גנב וטבח לע"ז. גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר פטור מלשלם לשאר אחיו מנתם מהקנס ד' וה'. ואע"ג דאפילו ה' חצאי בקר אמר רחמנא, כיון דלא טבחו כולו באיסור, פטור. אבל תשלומי כפל חייב. גנב ונתיאשו הבעלים והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ופטור על הטביחה בארבעה וחמשה. דכי קא טבח דהקדש קא טבח ואין תשלומי ארבעה וחמשה להקדש. כל שכן דלא גנב להקדש מידי. אלא מיהו קרן חייב לשלם לגזבר. רש"א. אם גנב שור הקדש שחייב עליו באחריותו, וכגון שהקדישו לנדר שהיה עליו או חטאת או אשם, אע"ג דהקדש ממון גבוה הוא, כיון דבעל הבית חייב באחריותו כרשות הדיוט [הוא] וחייב עליו בתשלומי ארבעה וחמשה. דכל הגורם לממון כממון דמי. ומתמהינן על פי עצמו פשיטא. דמודה בקנס פטור אשר ירשיעון אלהים אמר רחמנא ואמאי איצטריך למתנייה. ומהדרינן הא קמ"ל על פי עצמו דומיא דעל פי אחד מה על פי אחד כי אתי עד שני מצטרף עמו וחייב תשלומי ארבעה וחמשה, אף על פי עצמו נמי כי אתו שני עדים מיחייב. לאפוקי מדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.
<h2>דף עח:</h2>
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכול'. פירוש גנב ומכר, והתנה עם הלוקח שיהיה לו בו שום חלק בעולם, בין מעט בין הרבה. דלא אמר חוץ ממאה דוקא. אינו בתשלומי ד' וה', דבעינן ומכרו כולו וליכא. וכן נמי אם מכרו לו ע"מ שיהיה לו בו שותפות ברווחו או במלאכתו, כיון דקא שייר ביה שיורא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה. גנב ושחט ונתנבלה בידו. כגון ששחט ולא חתך הסימנין. אי נמי נחר, כדרך שעושין הישמעאלים. אי נמי עקר סימניה. כיון דכל הני לאו שחיטה (ניהי) [נינהו] פטור עליה מתשלומי ארבעה וחמשה. ואע"ג דשמעינן [ע"ד ע"ב] לרבי מאיר דמחייב השוחט לע"ז אע"ג דאינה ראויה לאכילה, הני מילי בששחט שחיטה כהלכה. אבל כי הני לא סבר דשמן שחיטה. דתנן בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"ב], השוחט ונמצא טרפה השוחט לע"ז השוחט פרת חטאת שור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו. ובפרק כסוי הדם [שם פ"ה ע"א] כותיה ומפרש דמאן חכמים רבי מאיר. דאלמא כה"ג לאו שמיה שחיטה. הילכך על הני כולהו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
<h2>דף עט.</h2>
גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן. חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. וכן נמי אם גנבו מר"ה או מאפר והביאו לבית בעליו. דקנאו במשיכה ברשות הרבים. וקאי ליה ברשותיה. וטבחו שם או מכרו, חייב נמי בתשלומי ארבעה וחמשה. וה"ה אם גנב חוץ לרשותו וטבח ומכר חוץ לרשותו. והני מילי דמיחייב על רשות הרבים, כשלקחו דרך גניבה. אבל אם לקחו בהדיא הוי ליה גזלן, ואינו משלם אלא קרן. דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ז ה"ז], היה עומד בר"ה וטבח ומכר אינו משלם אלא קרן. ואית נמי האי סוגיא לקמן בגמרא [ע"ט ע"ב]. אבל אם גנב ברשות הבעלים ולא הגביהו וטבח ומכר, פטור דעדיין לא נכנס לרשות הגנב, אלא ברשות הבעלים הוא. אבל אם הגביהו ברשות הבעלים, דקני לה בהגבהה וטבח ומכר התם חייב, דהא קני ליה וברשות גרמיה קעביד. דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין [שם], גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר אם הגביהו ה"ז חייב ואם לאו פטור. היה הגנב מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים, כיון שעדיין לא קני ליה גנב. פטור. דכי קניא מסירה ומשיכה ברשות הרבים. אבל ברשות מוכר לא קני אלא בהגבהה. ואי לא הוי מידי דמתגבה, בהשכרת מקום. כדמפרש בקידושין פרק ראשון בראש תוספת קידושין [פ"א ה"ה], אימתי אמרו מטלטלין נקנין במסירה, ברשות הרבים או בחצר של שניהם. ברשות לוקח, כיון שקבל עליו ה"ז זכה. ברשות המוכר, עד שיגביה או עד שיוציא מרשות הבעלים וכו'. וכיון דבעלים כמוכר דמי גבי גנב, לא קני במשיכה. הילכתא אם הגביהו ומת משלם תשלומי כפל. אבל מידי אחרינא לא, דהא לא קא שחיט. וה"ה אם הוציא מרשות הבעלים ומת.
נתנו בבכורות בנו. פירוש גנב והגביה, דקנה, ולא הוציא חוץ מרשות הבעלים, כגון שהיתה בגינתו או בחורבתו, והלך והביא הכהן ונתנו לו בפדיון בנו. אי נמי לבעל חובו בחובו. אי נמי מסרו לשומר חנם או לשומר שכר או השאילו או השכירו והלך לו. והיה אחד מאלו מושך ויוצא, ומת ברשות בעל השור. בנו אינו פדוי וחובו אינו פרוע ושומר חנם ונושא שכר ושוכר אין נשבעין ושואל אינו משלם. דעדיין לא בא לרשותן ולא קנאוהו. דההוא מקום גבי גנב, הואיל וקנה הוא בהגבהה, כברשותו דמי. ואם הגביהו ומת נתחייבו כולן, שומר חנם ושוכר (ושכיר) [ונושא שכר] נשבעין, ושואל משלם, וחובו נפרע, ובנו פדוי. וקמ"ל מינה דלא הוי ההוא אתרא גבייהו כרשות הרבים דליקנו ביה במשיכה. ואיכא דמפרש נתנו לבכורות, קודם שיגביהנו. ודקתני חייב, דמתוך הגבהה קנו שניהם.
היה מושכו ויוצא ומת כול'. בעי אמימר תקנו משיכה בשומרים או לא. פירוש כשם שהקונה בהמה דקה מחבירו ומשכה קנאה, כן נמי הלוקח בהמה לשומרה כן, שמשכו בר"ה ונכנסו לרשותו. ואם הוא נושא שכר חייב על האבדה ועל הגנבה. או לא קני עד שתצא (מעין) [מרשות] בעלים. ופשיט ליה דתקון, ממתניתין דקתני נתנו לבכורות בנו וכול' עד והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. פירוש מפני שהוא רשות בעלים, דהיינו גנב. אבל אילו מושכו בר"ה נתחייב בו. איתמר נמי א"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, וכשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך נמי המשכיר קרקע ונתן כסף או החזיק או שכתב לו המשכיר [שטר] שהשכיר ממנו אינן יכולין לחזור ונתקיימה שכירות.
<h2>דף עט:</h2>
א"ר אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין, פירוש ראוהו עדים שהטמין, שהחביא הגנב עצמו ביער, וקם אל שור והכישו במקל. וטבחו או מכרו משלם ד' וה'. ולא הוי גזלן בראייתן, דכיון דמיטמר מינייהו גנב הוא. וגזלן [אינו] עד דנסיב בהדיא, כבניהו בן יהוידע דגזל החנית בהדיא מיד המצרי. ר' יוחנן אמר כגון מארבים של בעלי שכם, דכי איטמרי לאו מביעתותא קא מיטמרי, אלא כי היכי דלא ניערוק מקמייהו. ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ז ה"א], ואיתה במכילתא [משפטים]. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב ביתר מגזלן וכול'. פירוש הגנב הסתיר עצמו מבני אדם ולא חשש מהקב"ה, ויאמר לא יראה יה. גזלן לא נסתרה דרכו כלום.
אין מגדלין בהמה דקה בא"י כול'. פירוש ביישוב, משום שרועין בשדות בני אדם וקא גזלי מרעייהו [ד]בני אינשא, ודורסין על הזרעים, דמזקי בשן ורגל. אבל בחוצה לארץ, דרובה גוים נינהו, לא חיישינן. אבל מגדלין בסוריא. דכיבוש יחיד היא. ומגדלין נמי במדברות של א"י. דליכא הזיקא. ואין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים. פירוש שדרך התרנגולין לנקר בכל מה שמוצאין. ומנקרות בשרצים והורגות אותן. ושמא יגררו מן השרץ בפה או ברגל ונוגעות בו בקדשים, ונמצאו הקדשים מיטמאין, שיש מוקדשים שנאכלים בכל העיר. וכן נמי לא יגדלו הכהנים תרנגולין בכל א"י מפני התרומה. כה"ג בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ח ה"ד], אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים, ואם יש לפניהם גינה או אשפה ה"ז מותר. מפרש בתוספת ב"ק דנזיקין [שם], מפני מה אמרו אין מגדלין בהמה דקה בא"י, מפני שמביאין בהמה דקה מחו"ל לא"י, פירוש למה אסרו גידול בהמה דקה בארץ, ולא אסרו גידול בהמה גסה, (וכן) [שהרי כן] רועה זו כמו זו, ודורסת ברגל, ויותר [ממנה], וגזילן שוה. מפני שאפשר בלא גידול בהמה דקה, שהטבחים והרוצה לאכול במשתה בנו יכול להביא ולשחוט, שאין זה צורך כל השעות. אבל בהמה גסה שהיא צורך חרישה ורכיבה בכל שעה, שאי אפשר לסמוך על ביאתן מחוצה לארץ, לא גזור בהו, דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
ת"ר אין מגדלין בהמה דקה בא"י. פירוש ביישוב בין הזרעים והכרמים והנטיעות. אבל מגדלין בחורשין. כדכתיב [יחזקאל ל"א] וחורש מיצל. ומתרגמינן [דברים י"ט] ביער בחורשא, שבארץ ישראל. ובסוריא אפילו בישוב. מגדלין, דכיון דכיבוש יחיד היא, דדוד כיבשה, לא מיחשבא בהדי א"י. ואצ"ל בחו"ל. שמגדלין. תניא אידך אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין במדברות שביהודה ובמדבר שבכפר עמקי. פירוש שאין שם זרעים ולא מידי דגזל. שאין שם רשות ליחיד. ואע"פ שאמרו אין מגדלין בהמה דקה וכול'. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ח ה"ד], ואע"פ שאמרו אין מגדלין בהמה דקה. ביישוב א"י. אבל משהה הוא קודם הרגל שלשים יום. פירוש קונה קודם לרגל שלשים יום. וקודם משתה בנו שלשים יום ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום. פירוש דאי נפק רגל, דמן כי זבנה ועד השתא לא מלו שלשים יום, לא לימא תלתין יומין מישרא שרי לי לשהוייה. וישהה אחר הרגל. אלא כיון דנפק ליה [רגל], אסור לשהות.
<h2>דף פ.</h2>
והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום. י"מ עגונה, כחושה. וי"מ מינקת. ת"ר רועה שעשה תשובה. פירוש דכיון דמרעה הבהמה בשל אחרים הו"ל גזלן. אין מחייבין אותו למכור. צאנו או שאר בהמתו. מיד. שלא יבא לידי הפסד וימנע מהתשובה. אלא מוכר על יד על יד. וכן (משנפלו) [מי שנפלו] לו כלבים או חזירים בירושתו וכול'. ולקחת אשה ובית בא"י. מצוה היא משום ישוב א"י. וממעשה דההיא אשה שמעינן דבתר כונה אזלינן.
<h2>דף פא.</h2>
ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע. פירוש בחילוק א"י. ועל זה התנאי יקנו הנחלות. א) שמרעין בחורשין. פירוש שלא ימנע אדם יערו מלהרעות בו בהמת אחרים. ולא אמרן אלא לרעות בהמה דקה ביער, שאילניו גסין דלא מצו למפסדינהו לגמרי, אלא רועין מקצת מהעלין הנושרין והקרובין לארץ. אבל דקה בדקה. שתאבד לגמרי, או גסה בגסה, שיש לבהמה גסה כח הרבה ושמא תעקור האילן, לא מרעין. כל שכן גסה בדקה דלא. ב) ומלקטין עצים משדותיהן. פירוש כגון שיירה שעוברת בדרך וחונה, מלקטת עצים משדות בני אדם. ולא חיישינן לגזל. והני מילי בהיזמי והאגי. פירוש מיני קוצים לחים מחוברים. ובלבד שלא יעקור השורש לגמרי.
ג) ומלקט כל אדם עשבים מאיזה מקום שימצא, ואפילו מן הזרעים, ולא חייש לגזל. חוץ מעשבים שהיו בשדה תלתן, דאית בהו גזל, דכיון דתליש להו מזיק התלתן. פירוש תלתן ממיני קטניות הוא. ומפרש בתוספת שביעית. דאלמא עשבים מועילין התלתן. ורמינן הא דתנינן תלתן שעלתה עם עשבים אין מחייבין אותו לעקור. פירוש תלתן שעלה מחמת עצמו בתוך עשבים בכרם אין מחייבין אותו לעקור שמא יקדש. דכיון דעשבים בהדייהו מכחשי להו ולא חייש. וי"א בשביעית מיירי, דאם עלתה בשדה תלתן בעשבים אינו יכול לעקור. דעיקר איסור התלתן תבואתו. וזה מחמת העשבים לא יגיע לענין קצירה. ופריק ר' ירמיה לא קשיא, תלתן שהוא זרוע לזרע קשה העשב, ומותר לקחת העשבים ממנו. ותלתן הזרוע לזירים. פירוש שיאכל קלחיו ועליו רבים, מועילים לו העשבים ומרככין אותו, ואסור ללקוט אותן עשבים משום גזל. אבי' אמ' הזרוע לאדם אינו צריך עשב, והזרוע לבהמה צריך העשבים לאכל בהמתו ויש לו גזל. ואקשינן מאין יכיר המלקט אם הוא לאדם אם הוא לבהמה. ופרקינן אם ראה אותו ערוגות ערוגות כמו גנת ירק, ידע כי לאדם נזרע, ומותר ללקט. אבל אם היתה שדה אחת, לבהמה קיימא ואסור.
ד) וקוטמין נטיעה בכל מקום. פירוש הצריך ליטע גן או כרם או זית מותר לו לקטום קלח מכל מקום שימצא. חוץ מגרופיות של זית. מפני שצריך לעקור בשורש ויפסיד הזית. פירש ר' נחום ור' כיריס משום זקן אחד, מותר לו לקחת בשביל נטיעה מהזית שבט שיש לו שורש כביצה. וי"א השורש בלבד עוקר כביצה. ומהקנים ומהגפנים מהפקק ולמעלה. פירוש מהקשר ולמעלה יקטום הקנה או השריג של גפן. ושאר כל האילנות קוטם מן איבו של אילן. פירוש מן הענפים הסובבין אותו. אבל לא מחודו. פירוש העץ העולה. מן הענפים החדשים. שאינן עושים פרי. אבל לא מן הישנים שעושים פרי. ומהענפים שאינן רואין החמה, ולא ממה שרואין את החמה. דכל הרואה החמה ראוי לפרי. דכתיב [דברים ל"ג] וממגד תבואות שמש. וי"א דכל הני דאמרן בחליפות הצומחות בשרשי האילנות, אבל מאילן עצמו לא. ה) ומעין היוצא תחילה. פירוש אדם שנבקע מעין בשדהו, בני העיר מסתפקין הימנו. ולא יתנו לו דמים.
ו) ומחכין בימה של טבריא. פירוש מחכין בימה של טבריא בחכה. ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה. פירוש כדרך שצדין הדייגין בספינות. וי"מ שלא יפרוס קלע, נוטלין עצים ונועצים בקרקעיתו של ים לצוד דגים. ואמטול הכי לא יפרוס, שמעכבין אותן העצים הספינה. [פ"א ע"ב] ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ח ה"ו]. בראשונה התנו השבטים זה עם זה שלא יפרוס שבט אחד קלע ויעמיד ספינה לצוד בחלק שבט אחר אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות. ת"ר. בתוספת ב"ק דנזיקין [שם]. אין השבטים צדין מימה של טבריא מפני שהיא של נפתלי. ולא עוד אלא שנותנין לו מלא חבל חרם לדרומה של ים. פירוש כדכתיב [יחזקאל מ"ז] משטח חרמים. י"מ ארץ נפתלי היתה בצפונה של ים. טבריה עצמו היה בחלקו. ונטל מלא חבל רשת הקרקע מעבר לים שהוא בדרום, כדי לעמוד [שם] ולהוציא הרשתות של נפתלי מלא חבל חרם ביבשה למשוך רשתו אצלו. שנאמר [דברים ל"ג] ים ודרום ירשה דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר ים זה ימה של סופני, דרום זה ימה של טבריה, ירשה זה ים הגדול. ר' שמעון בן אלעזר אומר תלושין שבמדבר. פירוש אילנות או עצים. הרי הן של כל השבטים. ומחוברין הרי הן של אותו השבט שהמדבר בחלקו. פירוש שהתלוש שמא ממקום אחר הוא. וכן היה רשב"א אומר אין לך כל שבט ושבט שלא היה נוטל חלק בהר ובשפלה ובנגב שנאמר [דברים א'] פנו וסעו וגומר. וכן לפניהם שבע הגוים, כל גוי וגוי היה לו כן חלק. שנאמר [שם] ואל כל שכניו. דאלמא שכנים הכי הוו.
ז) ונפנין לאחורי גדר אפילו בשדה מלאה כרכום. [פ"א ע"ב] ונוטל ממנה מהגדר אבן לקינוח. ואפילו בשבת. דלא מצי לאהדוריה. מר זוטרא חסידא הוה שקיל אבן לקנוח ואמר לשמעיה זיל שרקיה. כלומר החזר אבן אחרת במקומה, והשוה המקום והחליקנו שלא יתראה. ח) ומהלכין בשבילי הרשות. פירוש שדה שאין בה חריש ולא זרע להלך בתוכה. עד שתרד רביעה שניה. ואז אסור, מפני שדורס הקרקע ומחזקו למחרישה. [פ"א ע"ב] אמר רב פפא זו הארץ שלנו אפילו כשירד הטל עליה מזיקה הליכת אדם עליה. וי"מ הליכת טלה עליה מזיקה.
ט) ומסתלקין לצידי (הרבים) [הדרכים] מפני יתדות הדרכים. פירוש בימי החורף כשיש הטיט בעולם נעשה חפירות חפירות ברגלי הבהמה. וכשמתנגבים תקשה הליכתם עליהם. ואם היתה שדה סמוכה לאותו דרך מותר להלך בצדה אע"ג שמתחכך לזרעים ומזיקן. [פ"א ע"ב] רב ושמואל, רב אמר הני תנאין נוהגין בבבל. ושמואל אמר בחוצה לארץ נמי נוהגין. ויהודה בן נקוסא, שהיה מפסע בזרעים דדרכו כדין, אמר לו רבי לולי שאתה יהודה גזרתינהו לשקיך בגזורא דפרזלא. פירוש היה משמתו. וי"מ כי יהודה בן נקוסא היה מפסע (עד) [על] יתדות דרכים ואמר רבי מי הוא זה שמראה גדולתו בפנינו ולא חייש לתנאי יהושע. ירושלמי בברכות פרק תפלת השחר [פ"ב ה"ט]. תני מסתלקין לצדדין מפני יתדות דרכים, ובשעה שהוא משתקע אפילו היא שדה מלאה כרכום. א"ר אבהו מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכין בדרך ומסתלקין לצדדין מפני יתדות דרכים וראו את יהודה בן פפיס שהיה משתקע ובא כנגדן אמר רבן גמליאל לרבי יהושע מי הוא זה שמראה עצמו באצבע אמרו לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים אמר לו ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אמר לו והא תני כל דבר שהוא של צער יעשה ות"ח יעשה ותבא עליו ברכה.
י) והתועה בין הכרמים מפסגן. פירוש הולך על הכרמים אע"ג דמשברן, עד שיחזור לדרך. [פ"א ע"ב] ת"ר. בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ב הי"ב]. הרואה את חבירו שתועה בין הכרמים מפסג ועולה וכול'. אקשינן והא דהרואה את חבירו דאורייתא היא. וי"א הא דהתנה יהושע והתועה בין הכרמים וכול' דאורייתא היא. דתניא השבת גופו מנין ת"ל [דברים כ"ב] והשבותו לו. שאם ראה אדם את חבירו תועה בדרך חייב להחזירו אליו. וי"א השבת גופו, השבת האדם התועה עצמו לדרך, לא שישיבנו אדם, כלומר שמותר לו שילך בכל מקום שיחזיר ממנו נפשו לדרך. ופרקינן דאורייתא בי מצרי. שילך על קצות השדה והכרמים, לא באמצע. אתא יהושע ותקין מפסיג ועולה מפסג ויורד. יא) ומת מצוה קונה מקומו. פירוש מת שנמצא בשדה או בדרך או במקום ואין לו קוברים ולא משפחה שיקבר עמה, קוברים אותו במקום שמת שם או שנמצא בו, ואע"פ שהוא לאחרים. ורמינן עלה [פ"א ע"ב] המוצא מת באסטרטא לימין איסטרטא מפנהו לימין איסטרטא או לשמאל איסטרטא שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור כול'. ופרקינן ההיא דקתני מפנהו בשמצאו מוטל על המיצר. פירוש שלא יוכל אדם לעבור, שלא יטמא בו, ונחתך הדרך. מתוך שניתן לפנותו לפתוח הדרך או לבנות הגדר, מפנהו לכל מקום שירצה. ואקשינן דהא י"א הויין, ופרקינן מהלכין בשבילי רשות הרבים שלמה אמרה דכתיב [משלי ג'] אל תמנע טוב מבעליו וגומר.
<h2>דף פא:</h2>
ואקשי' ותו ליכא מידי דהתנה יהושע ולא מידי דהוה לבעלים בעל כרחן. והא איכא. צובר זבל בר"ה. דתניא. בתוספת ב"מ דנזיקין [פי"א ה"ה]. רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים וכול' והא איכא דרבי ישמעאל דתניא. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"י הי"ג]. כולה ודדבש ודפשתן. רבי ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה וכול'. פירוש נחיל דבורים שישב על ענף אילן אדם, יש לו רשות לבעל הנחיל לחתוך הענף להחזיר בו הנחיל למקומו ויתן דמיו לבעלים. כתיב [שופטים ט'] ויקח אבימלך הקרדומות בידו ויכרות שוכת עצים וגומר. וכן אם באו שני אנשים זה בכד של יין וזה בכד של דבש, ונסדקה כד של דבש, יש לבעלים רשות לשפוך כד היין שדמיו פחות בעל כורח בעליו ולהציל דבש, ויתן לו דמי יינו. וכן שנים שהיו באים במדבר, זה במשוי פשתן וזה במשוי עצים, והקרה בהמת הפשתן מקרה, יש לו רשות לבעל הפשתן לפרק העצים ולהוליך פשתנו, וליתן לו דמי עציו. שעל מנת כן וכול'. פירוש עצים ויין וסוכה שישב בה הנחיל, מכח קרקע קא אתו. ופרקינן הני דברי יחידים נינהו. והנך עשרה תנאים דברי הכל.
<h2>דף פב.</h2>
ואקשינן דהא איכא דרבי יוחנן דאמר בב"ב בפרק לא יחפור [כ"ז ע"ב], אחד אילן הנוטה לר"ה ואחד אילן הסמוך לר"ה. ששרשיו בר"ה. מביאין בעלים ממנו ביכורים וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. שלא יוכל למחות בידו. וי"מ אחד אילן הנוטה לרשות חבירו ואחד אילן הסמוך לרשות חבירו. מקצת פירשו אחד אילן הנוטה לשדה חבירו ואחד אילן הסמוך לשדה חבירו. בעל השדה מביא מאותן פירות הנוטין לתוך שדהו מביא מהן ביכורים וקורא את הפרשה הנה הבאתי. ואין בהן משום גזל, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, שכל מה שנוטה יהא שלו. ופרקינן אלא הנך עשרה תנאים לאו מתניתא נינהו, אלא רבי יהושע בן לוי אמרן. ופליג על רבי יוחנן בהאי. רב גביהה מבי כתיל מתני לה בהדיא הכי רבי נחום ורבי כיריס אמרו משום זקן אחד ומנו רבי יהושע בן לוי עשרה תנאים התנה יהושע.
ועשרה תיקן עזרא א) שיהו קורין בתורה במנחה בשבת משום יושבי קרנות. ותיקן שיהו קורין שני וחמישי בתורה שלשה אנשים עשרה פסוקים. דתקנת נביאים הראשונים היתה חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים לוים וישראל. ואיהו תיקן עשרה כנגד עשרה בטלנין. עשרה בטלנין מפורשין בסנהדרין סוף גמרא דפרק ראשון [י"ז ע"ב]. ג) ודנין בשני וחמישי דשכיחי בני אדם דאתו למיקרי בס"ת. ד) ושיהו מכבסין בחמישי משום כבוד שבת. ה) ושיהו אוכלין שום בערב שבת משום עונה. פירוש (אנה יקוי אלג'מאע) [תרגום: שהוא מחזק את כח הגברא]. ו) ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעותא. ז) ושתהא אשה חופפת ראשה תחילה ואחר כך טובלת. פירוש (תגסל ראסהא ותמשטהא) [תרגום: רוחצת ראשה וסורקת אותו] כדי שלא יהא דבר חוצץ בטבילתה. ואע"ג דמדאורייתא [בעי] לעיוני ביה דילמא מיקטר אי נמי שלא יהא מלוכלך וחוצץ בטבילה. תיקן איהו חפיפה. דליכא שום ספיקא בה. ח) ושתהא אשה משכמת בכל יום ואופה. קודם כל המלאכות. כדי שתהא פת מצוייה לעניים. ט) ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות משום תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן. י) ותיקן טבילה לבעלי קריין ואפילו לד"ת. דמדאורייתא צריך טבילה לתרומה ולקדשים. לא יגדל אדם את הכלב וכול'. פירוש עיר הסמוכה לספר. (תגד מגאור לבלד אל עדו) [תרגום: מצויה בשכינות לארץ האויב]. וי"א חוף הים.
<h2>דף פד.</h2>
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא. פירוש לעסה וכססה ובטלה לגמרי, אלא מיהו לא קטעה. אתא לקמיה דרבא א"ל זילו שיימוה כעבדא. כמה שוה ביד ובלא יד. אמרו לו והא מר הוא דאמר כל נזק הנישום שאינו דבר שימכר בשוק. אין גובין אותו בבבל. ומהדר לא צריכא, שומא, שאם תפס אבי הניזק מהמזיק שיעורא, לא מפקינן מיניה. רבא. בהא דאמר כל הנישום אין גובין אותו בבבל. לטעמיה דאמר רבא שור שהזיק אדם ואדם שהזיק אדם אין גובין אותו בבבל. פירוש מפני שצריך שומא. אקשינן מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי שור בשור דלא אלהים בעינן וליכא. פירוש דכתיב [שמות כ"ב] ונקרב בעל הבית אל האלהים. כדמפרש בראש גמרא דסנהדרין [ב' ע"ב]. ודארץ ישראל מיקרו אלהים, ודחוצה לארץ לא, דכתיב [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. שור בשור נמי אלהים בעינן וליכא.
<h2>דף פד:</h2>
אלא שור בשור. היינו טעמא דקא מגבי. דשליחות דייני ארץ ישראל קא עבדינן. דכיון שאין בו דבר שנחדש מדעתינו הוה ליה כאילו הן פוסקין הדין ושילחום להוציא. מידי דהוי אהודאות והלואות. דאין בהן דבר חידוש, ודאי אפשר בלאו הכי, דשכיחי אינשי דמלוין. אדם באדם שליחותייהו קעבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות, ואמאי קאמר רבא דלא. ופרקינן כי עבדינן שליחותיהו במידי דקים לן. וא"צ דעתנו ולא שומתנו. כגון שור בשור, דכל היום נראה שוורים נמכרים. אבל אדם באדם, דצריך דעתנו, לא. אקשינן [אדם] באדם נמי לא צריך דעתנו, שהנה נראה עבדים נמכרים בכל יום. נעניש באותה מכירה. ועוד תשלומי כפל וארבעה וחמשה וכיוצא בהן דאין בהן חידוש אלא דבר קצוב נעביד שליחותייהו. ודחינן הא דבר קצוב דבממונא עבדינן שליחותייהו, ולא בקנסא. וקיימי קושיות כי היכי דמזדבני עבדי בשוקא. והדרינן לפרוקי דמשום הכי לא עבדינן שליחותייהו בנזקי אדם באדם דלא שכיח שיחבל אדם בחבירו בסמות עינו וקטע ידו. מילתא דשכיחא. כגון שור המזיק אדם ואדם מזיק שור. עבדינן שליחותייהו. אקשינן אם כן בושת ופגם דשכיחי. דדרך לבייש מתוך מחלוקת ולפגום בדברים. נעביד שליחותייהו. בפרק אלו נערות [כתובות מ' ע"א] מפרש איזהו בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכול', ומפרש בגמרא. וי"א פירוש פגם דקאמר הכא כה"ג הוא. ומהדרינן אין. עבדינן. דהא רב פפא גבי ת' זוזי דמי בושתא. ואמרינן דהא ליתה להא דרב פפא. משליחות דרב נחמן ששלח לרב חסדא חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל. דההוא בושת הוה כדמפרש בר"פ המניח את הכד [כ"ז ע"ב]. והדרינן לפרוקי דכי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס. כגון אדם שהזיק שור ושור שהזיק שור ושור (שהוא) [שהזיק] אדם. מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס, כגון בושת ופגם. אי נמי אית בה חסרון כיס ולא שכיחא. כגון אדם שקיטע יד אדם דלא שכיחא וחיסרו מלאכתו, לא עבדינן.
והלכתא, כל דבר הקצוב בתורה לא מגבינן ליה [ב]חוצה לארץ. ומידי דממונא הוא בנזקין, אי שכיח ואית ביה חסרון מגבינן, כגון אדם שהזיק בהמה או כלים בשום נזק בעולם, או גרם לו שום הפסד, דדיינינן דינא דגרמי, כרפרם [צ"ח ע"ב] דכפייה לרב אשי ואגבי בגרמי. [ו]כגון מסור וכיוצא בו מעדים זוממין ושאר כ"ד אבות נזיקין המפורשים בפרק ראשון [ד' ע"ב] ותולדותיהן, כולן מגבינן. וכן כל נזק שור בשינו, וכגון חיכוכו לכותל דתולדות שינו, וברגלו בשאר בהמה וכלים מגבינן. וכלים ונזק (שאר) [שער] בהמה בבהמה וכלים מגבינן. מידי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, כגון אדם באדם, אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח, שיימינן ולא מגבינן. ואי תפיס ניזק לא מפקינן מיניה. ואי תפיס קנסא נמי לכל עניניה מתשלומי ארבעה וחמשה ושאר קנסות לא מפקינן מיניה. ואי אזמניה ניזק למזיק לדינא לארץ ישראל מזמנינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן ליה. ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד שיפייס חבירו במה שיתפייס. ומלקינן נמי, מידי דהוי אאיסורי דאורייתא. וכה"ג מפרש בפ"ק דמסכתין [ט"ו ע"ב]. וכן פסקו מקצת רבנן בהלכות. והכי אמר מר כהן צדק גאון זצ"ל אם טוען נחבל, "כיון שאין דנין דיני קנסות [ב]חו"ל, שלחו עמי בעל דיני לא"י, שדנין שם דיני קנסות". משלחין אותו עמו. ואם מסרב, מנדין אותו. דקאמרינן, והשתא דאמרת פלגי נזקא קנסא וכול' כדגרסינן בפ"ק [שם]. וכך מנהג בשתי ישיבות, שכל מי שחובל בחבירו או בעינו או בשינו או באחד מכל איבריו, אע"פ שאין פוסקין עליו לשלם דמי שינו ודאי או דמי עינו ודאי, אבל מנדין אותו עד שמפייס אותו בין מעט בין הרבה. והכי אמר רב האיי גאון זצ"ל היכא דפייס חובל לנחבל ולא רצה נחבל, מנדין חובל עד שמתפייס נחבל. והיכא דפייס ליה חובל לנחבל עד גבול שגבלו חכמים בבושת ובנזק ובקנס ולא רצה נחבל, אין מנדין לחובל. דכי תקינו גאונים ליתן חובל לנחבל, עד גבול חכמים. אבל יתר לא.
הדרינן לאקשויי ומי אמר רבא שור בשור גובין בבבל והאמר רבא שור שהזיק שור אין גובין אותו בבבל. ופרקינן כי אמר רבא בתם, דכיון דחצי נזק קנסא הוי, כדמפרש בפרק ראשון [ט"ו ע"ב], לא גבינן ליה. וכי קאמר רבא במועד. הדר אקשינן דהאמר רבא אין מועד בבבל. פירוש דכמשפט הזה יעשה לו [שמות כ"א] כתיב, ובהדיא מפרש בפרק כיצד הרגל [כ"ד ע"א] אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד. ופרקינן כגון שהועד (בבבל והובא אל א"י) [בא"י והובא אל בבל]. ואקשינן סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא, הבאת שור מועד מארץ ישראל לבבל. ומילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. ואסיקנא דכי אמר רבא שור בשור, בשהזיקו בשינו או ברגליו דמועדין מתחילתן. אבל בקרן בין תם בין מועד לא. ואדם מועד לעולם.
<h2>דף פה.</h2>
מתניתין. הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים מחמת מכה וכו'. פירוש צמחים אבעבועות. העלתה מכתו גרגותני. מאי גרגותני אמר אביי נעתא. יש מפרש בשר המת שבחי. ויש מפרש (אנה פאר אל לחם) [תרגום: שעלו אבעבועות בבשר], כדגרסינן בגיטין בהגדה דניזקין [נ"ו ע"ב] נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני. ויש מפרש (תשקק אל לחם אל עאקד פוק אל גראחה) [תרגום: נבקע הבשר המתקשה על המכה].
תנא וכולן משתלמות במקום נזק. פירוש צער ובושת ושבת ורפוי משתלמין במקום נזק. דלא תימא הואיל ולקח דמי איברו אין לו כלום. ירושלמי [פ"ח ה"א], תני החובל בחבירו בחמשה נותן לו חמשה, בארבעה נותן לו ארבעה, בשלשה נותן לו שלשה, שנים נותן לו שנים, אחד נותן לו אחד. והיכי דמי, הכהו על ידו וקטעו נותן לו חמשה [דברים] נזק צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבעה צער רפוי שבת ובושת. הכהו על ראשו וצבת נותן לו שלשה, צער ריפוי ובושת. במקום שאינו מתבייש נותן לו שנים, צער וריפוי. בטימום שבידו, נותן לו אחד, בושת. וכותה בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ט ה"א].
<h2>דף פה:</h2>
שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וכול' שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. שמעינן [מהכא] אותה מלאכה שראוי לה נשום לו. וקיטע מידו אינו יכול לעשות מלאכה כי אם שמירה. ת"ר בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ט ה"א]. שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין ואם תאמר מדת הדין לקתה. פירוש שמא נקיבת מרגליות היתה מלאכתו. לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו. מהא איכא למישמע דכי שיימינן עבד, מעין מלאכתו שיימינן. אמר רב הקוטע את ידו נותן לו דמי ידו, שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין שאין לו יד שיתראה בה למלאכה אחרת. שיבר רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו שומר את הפתח. דהא אין לו רגל, על מה ילך. סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו טוחן בריחים. דעיור אינו ראוי למלאכה אחרת. חרשו נותן לו דמי כולו. פירוש שמין אותו כעבד ונותן דמיו, דעשה לו חבל[ה] השוה (בכל) [ככל] גופו, שאינו יכול לישא וליתן כיון שאינו שומע וחשוב כאבן. בעי רבה מכה הפוחתתו בדמים כגון שהכהו בידו וצמתה וסופה לחזור מהו כיון שסופה לחזור. אין נותנין לו דמי ידו אלא שבת. או דילמא השתא מיהת הא אפחתיה, ידיה וחייב נמי בדמי ידו. פירוש פוחתתו בדמים מבטלו ממלאכתו. פירוש צמתה בלשון ישמעאל (כדרת ואסתמותת) [תרגום: בטלו חושיה וחדלה מלפעול]. כמו [תהלים פ"ח] ביעותיך צמתותוני. ואתו למיפשט דדמי ידו בעי למיתב ליה ממתניתין דקתני בפרקין [פ"ז ע"א] המכה את אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה והחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב בכולן. פירוש דלא מיחייב מיתה, שאין מתחייבין על הכאת אב ואם מיתה עד שתהא בה חבורה. ותניא במכילתא [משפטים], ומכה אביו ואמו, מכה שיש בה חבורה. אבל אם עשה בהן חבורה אפילו בשוגג לא נחלוק, ופטור מתשלומין, הואיל ומתחייב בנפשו.
<h2>דף פו.</h2>
בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. אלמא דאיכא מעלות בבושת. כי קטן שבייש גדול ממנו, משלם יותר ממה שמשלם גדול שבייש קטן והמבייש את הערום. תנו רבנן. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"ט ה"ד].
<h2>דף פו:</h2>
המבייש את חבירו ערום חייב ואינו דומה המביישו ערום למביישו לבוש. פירוש דמבייש לבוש [מתבייש] יותר. ואע"ג דערום לאו בר בושת הוא, פירוש זה הבושת גילוי ערותו, דקתני חייב בכל מיני בושת, דעומד בפני בנו. אדם ערום אין לו בושת. משכחת לה כגון שהרים הוא בגדיו והערה עצמו מעט והוסיף זה הרמה לבגדים. והא א"ר יוחנן קופד ויהיב לעבדיה. פירוש קופד, בשר, כלומר היה נותן לעבדו מן כל תבשיל שהיה אוכל, ואפילו אם היה לו תבשיל של בשר. לא כל שכן תבשילין אחרים שאינן חשובין כמו תבשיל של בשר.
<h2>דף פז:</h2>
ורבי יוחנן אמר אפילו פצעה בפניה. שהפחית אביה מכספה. חבלה לאביה. כל שכן בחבל יותר מזה, שיש בו לאביה יותר הפסד. והילכתא החובל בבת קטנה של אחרים במידי דאית פסידא לאביה חבלה לאביה. במידי דלית פסידא לאביה חבלה לעצמה. אלא מיהת השבת, אי יהיב לה מזוני, דידיה. ואי לא, אית לה מהשבת שיעור מזונות והעודף לאביה. וה"ה אם חבל בה אביה דפטור מן השבת. והחובל בבניו הגדולים שאין סמוכים על שולחנו בדבר שאינו ראוי, חייב ליתן להם כל חמשה דברים. ואם סמוכים על שולחנו נותן להן ארבעה, ופטור מן השבת. ובקטנים יעשה להן אביהן סגולה מהארבעה דברים. ואם חבל בהן אחר, נותן הכל מיד לגדולים, ומקטנים יעשה להן סגולה. מאי סגולה רב חסדא אמר ס"ת רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי.
<h2>דף צ.</h2>
התוקע לחבירו נותן לו סלע. כבר פרישנה בריש פרק שור שנגח ד' וה' שוורים [ל"ו ע"ב]. [צ' ע"ב] ובעינן האי מנה דתנן משום רבי יוסי הגלילי, מנה צורי הוא ונותן לו מאה סלעים. או דילמא מנה מדינה יהיב ליה, דהויין להו חמשים זוז, דהיינו שמינית. ופשטינן דמנה צורי תנן, ממעשה דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא והא רבי יוסי הגלילי הב ליה מנה צורי.
<h2>דף צא.</h2>
ובעינן יש אומד לנזקין או לא. מי אמרינן כשם שלמיתה יש אומד, דאמדינן בכגון זה האבן או העץ ימות האדם וכגון זה לא ימות, כן נמי לנזקין נימא כגון זה עביד נזק וכגון זה לא עביד נזק. או דילמא כל דהו עביד נזק בין גדול בין קטן. ואתאן למיפשט דאין אומד לנזקין, ממתניתין דתנן בפרק שור שנגח את הפרה [נ' ע"ב]. מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפחים. מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב וה"ק מטפח ועד עשרה ליכא מיתה, נזקין איכא, אלמא לנזקין כל דהו, ואפילו טפח, ולא אמדינן ליה. ודחינן, לא מלמעלה למטה קא חשיב וה"ק עשרה איכא מיתה פחות מעשרה פורתא מיתה ליכא נזקין איכא. כשיעור נזק ממנה. דאלמא אמדינן הפחות אם ראוי לנזקין, ולעולם יש אומד לנזקין. אמדוהו והיה מתנוה והולך. פירוש ממתין בחולי.
<h2>דף צא:</h2>
שורי הרגת. פירוש הטוען לחבירו שורי הרגת וכול'. א"ל לא שבקת חיי לכל בריה. כלומר אם תאמר שכל אדם שהזיק חבירו אפילו בעדים ואמר לו אתה אמרת לי וידחו העדים מפני הטענה ויחזור דין אחר, לא שבקת חיי לכל בריה. אמר ליה רבה לרב. איסמייה. פירוש, הסר זו המשנה. א"ל תיתרגם מתניתך בשור העומד לישחט ואילן העומד ליקצץ. כגון שהיה נוטה לר"ה, דקציצתו מצוה, ובעליו טוענין שהוצאת המצוה מידינו, והוא אומר אתה אמרת לי לקצצן, פטור. אמר רב דיקלא דטעין קבא. פירוש דקל שטוען קב תמרים, אסור לקצותו משום השחתת עץ מאכל. וזית דחשיב. אם טוען רובע קב אסור לקצותו. א"ר חנינא לא שכיב שיכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא ואילן עושה פרי, אם שוה יותר קצוץ מנטוע. מותר לקצצו. תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק אותו תשחית וכרת וכי מאחר. שמותר לכרות עץ מאכל מאי איצטריך אילן סרק. מקל וחומר אתי. אלא על כן כתבו להקדימו, שכל זמן שיוכל לעשות מלאכה באילן סרק וימצאנו, לא יכרות אילן מאכל.
<h2>דף צב.</h2>
יכול אפילו אילן סרק מעולה בדמים יקדים לאילן מאכל. ת"ל רק. וקיימא לן אכין ורקין מיעוטין. דאלמא הפחות בדמים, אע"פ שהוא אילן מאכל קודם לקציצה. והיינו דאמרינן תניא נמי הכי, כיון שיש ריוח בקציצת עץ מאכל הפחות לאילן סרק המעולה, דלא יקצץ אילן סרק, קצצינן ליה. דאלמא (לפני) [מפני] הריוח קוצצין אילן מאכל. שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי קאכיל וקטעים בהו טעמא דחמרא. שהארץ היתה יונקת הגפנים ומשקה הדקלים. א"ל קצוץ הדקלים ואייתי לי מקורייהו. פירוש "גמאר". והוא לב שורש הדקל, ולא ימצא אלא אחר קציצה. פירוש תאלי, דקלים. וכן נמי אמר רב חסדא לאריסיה קצוץ הדקלים, כי הגפנים יעשו פרי שיקנה ממנו דקלים. והדקלים לא יעשו פרי שיקנה ממנו גפנים. דאלמא קצצינן עץ מאכל כל היכא דאיכא רווחא, כרבינא, וליכא איסורא. וכן הלכה.
אע"פ שנתן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכול'. בתוספת ב"ק דנזקין [פ"ט הי"א] ר"י משום ר"ג הרי הוא אומר [דברים י"ג] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, זה סימן יהיה בידך, כל זמן שאת רחמן, הרחמן מרחם עליך, אין את רחמן אין הרחמן מרחם עליך. [ירושלמי (פ"ח ה"ז)] א"ר יוסי הדא דתימר בשלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית. ת"ר כל אלו הדמים שאמרו בבושת דמי בושתו הוא, אבל דמי צער גופו. פירוש אותן דמים שנותן לו בצער אין נמחל לו עד שיבקש מהנחבל [מחילה]. דלא יגיעו ממונות העולם לצער הגוף. דכתיב [איוב א'] עור בעד עור וכל אשר לאיש וגו'. וכן מצינו באבימלך שלא נמחל לו עד שביקש מאברהם, דכתיב [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש וגומר. והוינן בהאי קרא ואמרינן, ממשמע דאשת נביא ראוי להשיב, ואילו לא היה נביא לא היה אומר לו להשיבה. ומהדרינן דהכי אמר לו, השב אשת האיש, ואפילו אילו היה הדיוט. ודקאמרת דצדיק אתה והוא אומר אחותי היא. לולי שידע בנבואתו מנהג הרע שבארצך שבודקין אחר הנשים, לא היה אומר כן. מה היה לך אתה לשאול על אשתו. אין שואלין אכסנאי אלא על עיסקי אכילה ושתיה. מכאן אמרו בן נח נהרג. על העריות. פירוש שהיה להן ללמוד מאבימלך, שרצה הקב"ה להורגו, ולא למדו. ואע"ג דמויצו י"י אלהים על האדם וגומר [שם ב'] מפקי לה, כדתניא בתוספת ע"ז [פ"ט ה"ד] ומפרש בגמרא דפרק ארבע מיתות בסנהדרין [נ"ו ע"א], לא אשכחן התם חיוב מיתה.
<h2>דף צג.</h2>
א"ר יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק. פירוש כדאמרן דהוא נענש תחילה. תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק, במקום שיש דין שניהם נענשים, אלא מיהו צועק נענש תחלה, כדשרה. פירוש צועק, דאטרח קמי הקב"ה. והנצעק נמי, דלא תיהוי צעקת צועק בטלה. וקללת הדיוט אינה קלה, דהא אבימלך דקלל שרה ונתקיים ביצחק. ומי שהוא נרדף ולא רדף, חשיב קמי הקב"ה, שהנה היונים, מפני שהן נרדפין יותר משאר עופות ואין רודפין לדרוס ולא מזיקין, קרבו גבי מזבח.
ואמרינן מאי שנא. כי אמר לו סמא עיני על מנת [שיהיה] פטור דחייב, ומאי שנא סיפא כי א"ל קרע כסותי על מנת [להיות] פטור דפטור. ומהדרינן רישא חייב לפי שאין אדם מוחל על ראשי איבריו. ולא נתכוין לפוטרו, דאנן סהדי שאין אדם מוחל ראשי איבריו, דמקוצר רוח אמר לו כן. ואקשינן אם כן דבתר מחילה אזלינן, כן נמי אין אדם מוחל צערו, ואמאי תניא האומר לחבירו הכני פצעני על מנת לפטור פטור. ואסקה רב ששת, על כן חייב בראשי אבריו משום שפגם משפחתו. איתמר רב הושעיה אמר משום פגם משפחה (רבה) [רבא] אמר שאין אדם מוחל על ראשי איבריו ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. הא דקתני סמא עיני ע"מ [להיות] פטור, בתמיה אמר לו, סמא עיני אפשר שתיפטר, תראה מה יעשה לך, והוי ליה כמזהירו ואומר לו אל תעשה, ועל כן חייב, וזהו הן [שהוא] כלאו. וסיפא בשלא אמר לו מתמיה, ולעולם בין ראשי איבריו ובין כליו כי א"ל ע"מ [להיות] פטור בלא תימה פטור. וקיימא לן כרבי יוחנן דתניא כותיה הכני פצעני ע"מ ליפטר, רואין אם כמתמיה חייב, ואם לאו פטור, יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. וי"א הלכה כרבא.
ההיא ארנקא דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא ידועין הן, וכאילו הדבר היה חלוק ביניהן, וכל אחד הפקיד חלקו אצלו. וי"א שרב יוסף חלקו לשם כל אחד מהם, ולא הופקד אצלו שיחלקנו הוא. אבל עניים שצריכים חילוק פטור, דכל ממון של עניים ממון שאין לו תובעים הוא. דקיימא לן [תוספתא פאה פ"ב ה"ב] אין העני זוכה בפרוטה של צדקה עד שתבא לידו. וכיון דעדיין לא זכו, לית להו מה לתבוע. ובעל הצדקה נמי, משיצאה מידו אסתלק רשותיה מיניה.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאם כלים וכול'. אתאן למידק ממתניתין דכי משלם כשעת הגזילה, בשגזל עצים ושיפן ותקנן ועשה מהן כלים, אבל בשיפוי לבדו מחזירן כשהן, ומפסיד שיפוי ולא משלם (בהו) דמי כשורי. (לכי) [וכי] משלם כשעת הגזילה בצמר, בשליבן וטוה וארג, אבל בליבון לבדו, בעין מחזירו. דאלמא בין שיפוי בין ליבון בעין מחזיר ולא כשעת הגזילה. ורמינן עלה הא דתניא בתוספת ב"ק דנזקין [פ"י ה"א]. גזל עצים ושיפן. פירוש מלשון [תרגום דברים ט'] ושפית יתיה בשופינא. אבנים וסיתתן צמר וליבנו פשתן ונקהו. פירוש מנעורת שלו. משלם כשעת גזילה. דאלמא שיפוי וליבון לא הדר בעין אלא כשעת הגזלה.
<h2>דף צד:</h2>
הגזלנים ומלווי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וכול'. פירוש מסקנא דשמעתא ושורת הדין, שכל מי שעשה תשובה, ונודע ונתפרסם שהוא מפשפש בחשבונותיו להחזיר למי שגנב ולמי שגזל, ובא מאיליו קודם שיתבענו אדם, בזאת תקנו חכמים ודאי שאין מקבלין מהן, אם אין הגזילה קיימת. אבל אם גזילה קיימת מקבלין מהן ואין בכך כלום. ואף אין גזילה קיימת נמי מן הדין חייבין הגזלנין לשום אל לבם כי הבעלים נוטלין מהן. ואם לא עשו כך אין תשובתן תשובה. וכשמחזירין אין מקבלין מהן. ואם נטלו הבעלים הרי נטלו, ואע"פ שאין רוח חכמים נוחה מן הנוטל, הרי עמד בידו מה שנטל. ודברים הללו בבא מאיליו לצאת ידי שמים, כמו שפירשנו, קודם שֶיִת0בֵעַ. אבל מי שיש לו על חבירו תביעות גזילה, או גניבה או ריבית, ותבעו בה, בין עשה הנתבע תשובה ובין לא עשה תשובה, בין גזילה קיימת בין אין גזילה קיימת, בא ותובעו ומעמידו בדין ומוציא ממנו ואין בכך כלום, דהא קיימא לן [ב"מ ס"א ע"ב] ריבית קצוצה יוצאה בדיינין. ותו דלא קתני הכא אין מוציאין בדין ממנו. [אלא] בא מאיליו לצאת ידי שמים קתני. והכין שדר מר רב האיי גאון ז"ל.
<h2>דף צה.</h2>
בשאין גזילה קיימת [פסידא דבירה]. פירוש שיש לו הפסד בהחזרתה, כגון מריש הגזול וכיוצא בו, שצריך לקעקע את הבירה עד שמחזירו, ותיקנו לו שיתן דמיו ולא יקעקע בירתו, אם מקבלין ממנו דמי המריש אין רוח חכמים נוחה מהן, וכ(ש)אין גזילה קיימת דמי. אבל גזילה קיימת מקבלין מהן.
גזל פרה מעוברת וילדה וכול'. ת"ר פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה. או שהיתה הרחל מעוברת וילדה. משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה. וכל מה שהשביחה יפסיד. ואין בו לגזלן כלום, ואפילו שמנה, דברי רבי מאיר. ואפילו השביחה אצלו ושבחה על גבה הכל לנגזל. דאע"ג דסבר רבי מאיר שינוי קונה והנה שינה בגזיזה או שנשתנית בלידה, קנסא הוא דקא קניס ליה. רבי יהודה אומר גזילה קיימת חוזרת בעיניה. והשבח לגזלן. (ואפילו השביחה אצלו ושבחה על גבה הכל לנגזל). ואם נשתמנה אצל גזלן, נוטל דמי השבח מהבעלים. רבי שמעון אומר רואין אותה כאילו שמוה אצלו יום שנגזלה, ומה שהשביחה נוטל הגזלן חלק מן השבח, או מחצה או שליש או רביע, כמו שנותנין בני העיר בהמותיהן להשביח לרועין, כחלק הרועין יטול הגזלן. ובין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון סברי כדתנן במתניתין משלם דמי פרה העומדת לילד וכול', כי פליגי בשבח שהשביחה אצלו. כגון שנתעברה והעובר במעיה, או נטענה והגיזות אגבה. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה וכול'.
<h2>דף צה:</h2>
אמר רב זביד. בהא פליגי ר' יהודה סבר, שבח שע"ג גזילה עכשיו, דנגזל הוי, מחזיר עכשיו הפרה כשהיא, ואפילו נתעברה אצלו, ואפילו היתה גזוזה ונטענה אצלו כן יחזירנה. אבל מה שילדה אצלו כבר או מה שגזז לא יחזיר. כמתניתין דתנן משלם דמי פרה עומדת לילד כול'. והוא ההפרש שבינו לר' מאיר. ור' שמעון סבר שבח שע"ג גזילה דגזלן הוא, ולא יתן לו אלא מה שהיתה שוה יום הגזלה.
<h2>דף צו.</h2>
אמר רבא גזל והשביח ומכר. פירוש גזל גזילה והשביחה ומכרה ובא נגזל להוציאה מיד הלוקח, לא יוכל להוציא השבח, דקני ליה גזלן ושקיל ליה לוקח מארעא כשיעור השבח. אמר רבא גזל גזילה והשביחה ומכרה, ובא בעל להוציא מיד לוקח, לא יוכל להוציא השבח, דקנה ליה גזלן מפני תקנת השבים, כרשב"א. וה"ה אם הוריש. והיכא דגזל ומכר והשביח לוקח, קנה לוקח שבחו, ומחזיר כשעת הגזילה, שכן אמר לו גזלן "כל זכות שתבוא לידי מכורה לך". וכיון דאילו השביח גזלן לא מצי לאפוקי מיניה, ה"ה ללוקח. בעי רבא גזל גוי והשביח מהו. ומתמהינן תקנתא מי עבדינן לגוי, ודאי הכל יקח. ואמרינן לא צריכא בשמכרה לישראל, מי קני ישראל שבח או לא. ומהדרינן סוף סוף, כיון דמחמת גוי בא, דינו כדין הגוי, ולא קנה כלום. ואסיקנא דהכי קא בעי, כגון שגזל ישראל ומכר לגוי והשביחה, ומכר לישראל, ובא לוקח לטרוף מאותו ישראל. מי אמרינן כיון דמעיקרא וכול'. וסלקא בתיקו.
<h2>דף צו:</h2>
גזל בהמה והזקינה וכול'. פירוש דקני להו בשינוי דלא הדר. אמר רב פפא הא דתני הזקינה ה"ה אם הכחישה כחש דלא הדר ורבי אלעאי היא דאמר גנב טלה ונעשה איל וכול', דקני ליה בשינוי דלא הדר. לאו רבי יוחנן.
גזל מטבע ונסדק ממש, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלמין כשעת הגזילה. דקני להו בשינוי מעשה דלא הדר, דהא אישתני גופיהו. גזל מטבע ופסלתו מלכות, דאינו יוצא כלל בשום מקום. תרומה ונטמאת וכול', כיון דלא אישתני גופייהו לא קני להו, דקסברי רבנן באיסורי הנאה אומר לו הרי שלך לפניך. ואע"ג דאקשינן לרב יהודה דאמר נפסל פסלתו מדינה זו ויכול לצאת במדינה אחרת, אבל אם פסלתו מלכות משלם כשעת הגזילה. מדקתני תרומה ונטמאת וכול' דכי פסלתו מלכות דמי דאין להם שום תקנה וקתני אומר לו הרי שלך לפניך. ופריק דבתרומה ונטמאת וכול' לא מינכר הזיקא, אבל מטבע הזיקא דמינכר הוא, דכל מאן דחזי ליה ידע בפסלותיה. כיון דאקשינן לרב הונא דאמר נפסל שפסלתו מלכות, מדקתני יין והחמיץ ואין לו נמי תקנה, וקתני משלמין כשעת הגזילה. ופריק יין נשתנה ריחו וטעמו, מטבע לא נשתנה ריחו וטעמו. קיימא לן כרב הונא.
<h2>דף צז.</h2>
איתמר המלוה על המטבע ונפסל. פירוש כגון שהיה מטבע עובר במלכות והלוה אדם ממנו לחבירו על דעת כי אותו מטבע יעמוד. ואירע מאורע שפסלתו מלכות ועשתה מטבע אחר, ובא עכשיו לגבות. רב אמר נותן לו ממטבע העובר באותה שעה. אם כך יקנו בו הסחורות כמו שהיו נקנין במטבע שנפסל, שמה שהיה נקנה באחד יקנה באחר.
<h2>דף צז:</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל אם יש למלוה דרך למקום שיוצא שם המטבע שנפסל, מגבהו ממנו. ואי לא, כרב. איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתניא בראש תוספת מעשר שני [פ"א ה"ה]. אין מחללין מעשר שני על מעות שאינן יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות. פירוש מטבע כזיב. ירושלמיות או של מלכים הראשונים. שאינן יוצאין עכשיו. דבעינן ונתת הכסף, והא אינו יכול לתתו. הא של מלכים אחרונים שבאותו זמן אע"ג דפסלוהו ואינו יוצא מחללין עליו. פירוש כגון מטבע מלך אחר חוץ מאותו שבמדינה, מחללין עליו, וככסף העובר חשוב. ואמאי קאמר שמואל דאם אין לו דרך למקום שיוצאין נותן מעות היוצאות. ופריק דברייתא כשאין המלכים מקפידים זה על זה שיצא מטבע זה במלכות זה. ועל כן חשיב כמטבע המלכות דמצי להוציאו. וכי אמר שמואל כשהמלכויות מקפידות. ואקשינן אי הכי דבמלכויות מקפידות מיירי, היכי יכול מלוה לאמטויי אותו מטבע למקום שיצא לשם ובזו המלכות יחפשו אותו ויענישוהו. ופריק כגון דלא בחשי ואי אשכחי קפדי דאמטי להו בדוחק. בעא מיניה רבא מרב נחמן, ספר אחר מרב חסדא. המלוה חבירו על המטבע והוסיפו [על] המטבע מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אמר [ליה] ואפילו כי נפיא. כלומר אפילו גדל המטבע כמו הנפת. א"ל אין ואפילו כי תרטא. פירוש משקל רובע הקב. א"ל אין. ויש מקדימין תרטא. א"ל והא קא זילו פירי. כלומר יותר פירי יקח בזה המטבע ממה שהיה לוקח במטבע שהלוהו והוי ליה ריבית. אמר רב אשי חזינן, אם שהוזיל הפירי מחמת המטבע שגדל, מנכי ליה, אם הפרי הוא שרב וכן זה המטבע בעיני אדם כאותו קטן שהיה, נותן לו הגדול.
<h2>דף צח.</h2>
ואקשינן דאפילו הכי רבית הוי, דהא שבח לענין נסכא. פירוש אילו היה בידו אותו מטבע שהלוהו היה צריך ליתן דמים על עשיית מטבע גדול מהן, דכנסכא הוו חשיבי ליה. מקצת פירשו הא השביח האי מטבע לענין נסכא דכי נסיך עשרה זוזי הויין עשרין מתקלי. ואסיקנא הילכתא דהמלוה חבירו על המטבע והוסיפו עליו רביע מבפנים וחומש מבחוץ וזילי פירי מחמת תרעא לא חיישינן לשבח נסכא אלא יהיב ליה מטבע היוצא. דאפשר שהיו מטבעותיו שהלוהו מובחרין או שקולין כזה המטבע כמו אגרדמים טייעא התגר שלא היה לוקח מטבע אלא מובחר כמטבע ההולך. ושיערוהו בתוספת חומש. וה"ה אם השער עומד כשהיה קודם. אבל אם נתזלזל מחמת גודל המטבע, אפילו לא הוסיף אלא כל שהו, מנכה לו, שלא יהא רבית, וכן הלכה. פירוש אגרדמים טייעא, תגר עשיר היה, ולא היה לוקח כי אם מעות ישרים. לפיכך שיערו במעותיו, שישרים היו מכל זוזי, ואיתרמי להוסיף על המטבע, ושיערו עשרה קלין בשמונה תקולין.
הא דאמר (רבא) [רבה] הזורק מטבע של חבירו וכול'. פירוש אמר רבה הבועט בכיסו של חבירו ונתגלגל לים הגדול, אי נמי כגון שהיה חפץ בידו של ראובן והכהו שמעון מתחת ידו וקפץ החפץ ונפל לים. וה"ה כל מידי שלא יזיקנו המים, ונפל במים צלולין שיתראה ויוכל להעלותו באמוראי פטור דא"ל הרי שלך לפניך. אבל אם לקחו בידו, דקני ליה בהגבהה מיגזל גזליה ובעי להשיבו. דאלמא כל שבים לפניו כברשותו דמי. [צ"ח ע"ב] ולית הילכתא כרבה בהא, אלא חייב השורף לשלם בו כי כשורא לצלמי. כלומר ממובחר נכסיו, כמו הקורה שעושין ממנה צלמים, שהיא ממובחר [שבקורות]. ושמעתיה דרבה ליתנהו הלכה, דאליבא [דמאן] דלא דאין דינא דגרמי אמרוה.
<h2>דף צח:</h2>
הנותן לאומנין לתקן וכול'. הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים, חייב לשלמן. וה"ה אם הזיק בהרס, כגון שהפיל על כלים ושברן חייב בנזק. היה סותר מצד זה ונפל הכותל מחמת עצמו מצד אחר והזיק פטור. ואם מחמת מכת הבנאי נפל חייב. אמר רב אסי לא שנו. שהחרש המקלקל חייב אלא כגון שנתן לו כלי עשוי לנעוץ בו מסמר, ומתוך נעיצתו שיבר הכלי. אבל אם נתן אדם לאומן עצים ועשה מהן כלים ושיברם פטור, ואין לו אלא דמי עצים. מאי טעמא כי האומן קונה הכלי בשבח שהשביחו באומנותו, וכששבר דידיה שבר. קמח לנחתום ועשאו פת נפולים. פירוש (כבז עג'ין) [תרגום: פת בצקית].
<h2>דף צט:</h2>
א"ר יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם והוא דעביד בשכר, כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. פירוש (ליס קולה) [תרגום: אין אומרו] יקדים לו דינר דוקא, (ואנמא מענאה אנה אן כאן אומן ליס מן רסמה אכד אל אגרה) [תרגום: אלא עניינו שאם היה אומן שאין דרכו ליטול שכר] אלא עביד בחנם, (פלא יכון חייב אלא אן יקדם לה אלאג'רה או יעלמה אנה מא יעמל מעה אלא באלאג'רה פחיניד ינתקל מן מעלומה ויציר. חייב בכל מאי יפסידה) [תרגום: אינו חייב אא"כ הקדים לו שכר או שיודיע לו שאינו עושה עמו אלא בשכר אזי הוא יוצא מגדרו ונעשה חייב בכל מה שהפסידו]. אבל אומן דעביד בחנם פטור. פירוש ודוקא אומן, אבל הדיוט בין בשכר בין בחנם חייב. כי ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי יוחנן. פירוש דהוה עביד בחנם. המראה דינר לשולחני ונמצא רע. פירוש אחרי שאמר כי טוב הוא. תני חדא אומן ה"ז פטור. פירוש שולחני אומן פטור, כגון נבו ואיסור. פירוש שני שולחנין היו באותו הדור בקיאין בכל מטבע. והילכתא המראה דינר לשולחני בין אומן בין הדיוט ואמר טוב ונמצא רע חייב לשלם, אא"כ הוא בקיא במטבעות כנבו ואיסור וטעה בסיכתא חדתי. ואפ"ה חייב לשלם לפנים משורת הדין. ואם נטל שכר אפילו כנבו ואיסור חייב. והילכתא דבכל מידי דיינינן דינא דגרמי כר"מ, דהא רפרם ורב אשי [צ"ח ע"ב] אגבו בדינא דגרמי.
<h2>דף ק.</h2>
המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש. התבואה, דכתיב [דברים כ"ב] המלאה הזרע וגו' וחייב באחריות התבואה. דילמא הא נמי משום דקעביד בידים. ואסיקנא אלא הא רבי מאיר דתניא. בתוספת כלאים פרק שני [פ"ג ה"ד]. מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכול'. פירוש קיימא לן [כלאים פ"ו מ"א] דמרחיקין מן הגפן ארבע אמות וזורע תבואה. פחות מיכן אסור. וכבר פירשנה כהוגן בתחילת עירובין [ג' ע"ב]. ואם יש לגפן גדר, זה סומך לגדר ונוטע גפן, וזה סומך לגדר וזורע תבואה. והשתא אם יש לאדם כרם גדור, ולאדם אחר זרע סמוך לגדר, ונפלה המחיצה שביניהם, אומר לו גדור. וכל זמן שבדעתו לגודרה ומחשב בכך, כגדורה דמיא ולא קדשה התבואה. ואם נתיאש מבנין המחיצה והסיח דעתו ממנה, קידש זרע חבירו. וחייב באחריותו מפני שגרם איסורו.
<h2>דף ק:</h2>
הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה קודם שישביח משלם דמי צמרו כמקלקל. ואי הוי שבחא, דמי צמרו ושבחו היה נותן, כדקיימא לן אין אומן קונה בשבח כלי. צבעו כעור, דהיינו כלבוס, דהיינו כפרא דודי. פירוש (למעה פאתרה ואכרי משבעה) [תרגום: פס צבע קלוש והאחר צבוע הרבה]. כמו החתיכה שמקנחין בה יורות הצבע שהיא ממינין הרבה. כדגרסינן בגיטין פרק הניזקין [נ"ו ע"א] הקב"ה בעי לאחרובי ביתיה ולכפורי ידיה וכול'. דברי הכל אם השביחה הכעורה בצמר יותר מהשכר נותן לצבע שכרו. ואם לא השביח כדי השכר נותן לצבע כדי שבחו. דלא הוי שינוי דליפלוג ביה, דלא נתכוין לכך. ואפילו לרבי מאיר דנתקל פושע, כל שכן בידים. לצבוע לו אדום, ושינה דבריו וצבע לו שחור, שחור וצבע לו אדום, ר"מ סבר דינו כגוזל, כשם שהגוזל קונה בשינוי כן זה. ונותן לו דמי צמרו. ורבי יהודה סבר כי עבדינן תקנה בנגזל מפני התשובה, אבל האי אם השבח יותר וכול' דכל המשנה ידו על התחתונה.
<h2>דף קא.</h2>
ת"ר. בתוספת ב"ק דנזקין [פ"ו ה"ד]. הנותן עצים לחרש לעשות לו כסא ועשה לו ספסל כול'. כפלוגתא דאדום ושחור דמתניתין. ומודה רבי מאיר בשנתן לו לעשות ספסל נאה ועשה כעור. דיד בעלים על העליונה, ככעור דמתניתין, דליכא שינוי למיקני ביה. ואע"ג דאשבח, אין אומן קונה בשבח כלי. איבעיא להו יש שבח סממנין אגב הצמר או לא. כלומר כשיצבע אדם צמר בסממנין, נחשוב אותה הצביעה כי הסממנין הם אגודין בצמר, או דילמא כיון דצביעא לא גופה היא לא חשבינן. ואמרינן היכי דמי. כלומר לאיזה ענין היא הבעיא. אילימא דגזל סממנין וכתשן ושראן במים וצבע בהן, תיפוק דקנינהו בשינוי, ולא יחזיר אלא כשעת הגזילה סממנין כעין שלקח. ואמרינן לא צריכא בעיין כגון שגזל סממנין שרויין וצבע, דלא שני מידי. מאי יש שבח סממנין ע"ג הצמר ובעי לשלומינהו או אין שבח סממנין על גב הצמר ולא בעי לשלומינהו. ומהדרינן ואי אין שבח סממנין אגב הצמר לימא ליה נגזל, סממנאי מאי עבדת בהו, שלא נשאר אלא המים והעצים. אלא הכין בעיין גזל סממנין שרויין וצבע בהן מאי, אין שבח סממנין ע"ג צמר ובעי לשלומי סממנין, או דילמא (ששבח) [יש שבח] סממנין ע"ג צמר, ויכול לומר לו, הנה כח סממניך, לך וקחם. ואהדרינן האי ודאי גזלן הוא והשבה בעי. ואם יאמר לו כן לא יוכל ליקח הצביעה מהצמר אלא בצפון, והויא לה העברה ולאו השבה. הילכך לזו השאלה, סממנין יחזיר כעין שגזל. והדרינן לאוקומי בעיין בשגזל סממנין שרויין וצמר, זה וזה מאחד, וצבע, מהו, יש שבח סממנין ע"ג צמר, וכשמחזיר לו הצמר צבוע הכל החזיר. או דילמא אין שבח סממנין אגב צמר ועמרא יהיב ליה סממני לא יהיב ליה. ואתמהינן ולא יהיב ליה, כלומר ותוכל לומר לא יהיב ליה סממניה, והנה דמי הסממנין ניתוספו בדמי הצמר. ומהדרינן לא צריכא בעיין בכגון דזל ציבעא, וכן שוה עכשיו צבוע כמו שהיה שוה קודם לכן. אי נמי צבע בהו קופא. פירוש שבא הקוף של גזלן וצבע בהן, דלא אשבח מידי, דצביעה רעה הויא (אלא) [אבל] הצביעה מאי. וי"מ שהקוף צבעוהו, דליכא שבחא, דמעיקרא קוף והשתא קוף. וי"מ דצבע בה קופה, (יעני קפה) [כלומר "קפה"] בלשון ישמעאל (והי אל זנביל) [תרגום: והיא הסל הרחב]. ואסיק רבינא בעיין דלא בענין גזילה, כגון שהיה צמר לאדם במקום, וסממנין שרויין לאחר, ובא קוף מעלמא וצבע, דליכא שבחא בצביעתו. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר, ובעי לשלומי בעל הצמר דמי סממנין, או דילמא אין שבח סממנין על גבי הצמר [ו]לא בעי לשלומי ליה מידי. תא שמע. דבעי לשלומי, דתנן בסוף ערלה [פ"ג מ"א]. בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. דאלמא הצביעה מילתא היא וכאגודין בבגד דמו. ודחה רבא דלא תשמע מינה, דשניא ערלה, דאפילו הנאת ראיית עינים אסרה בה תורה. כדתניא בסיפרא [קדושים], ערלים לא יאכל, אין לי אלא איסור אכילה, הנאה מנין, שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, שנאמר וערלתם ערלתו, ערלים לרבות את כולן. פירוש כל שום הנאה, בין בראיית העין בין בשמיעת האוזן בין בטעם הפה בין בריח האף בין במשש הגוף. תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. פירוש אילן שנטעו בשביעית, וצבע בגד בקליפותיו ידלק. וי"מ צבע שצבע בגד בשכר בקליפות הפרי המותר באכילה ידלק, כדתנן בשביעית פרק ששי [פ"ז מ"ג] קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להן שביעית, הצבע צובע לעצמו, לא יצבע בשכר, לפי שאין עושין סחורה בפירות שביעית וכול'. ודחה נמי שאני שביעית דכתיב בה [ויקרא כ"ה] את ספיח קצירך וגו' עד שבת שבתון יהיה לארץ בהוייתה תהא. ולא ישנה אדם בו שינוי. ולא איפשיטא. מקצת פירשו אמר קרא תהיה, יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם [שם], בהוייתה תהא, בקדושתה תהא.
<h2>דף קג.</h2>
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא וכול'. נתן דמי פשתן שקנה כמו שהיה שוה בו ביום, ולא הוליכו לביתו. הוקיר הפשתן. מכרוהו אותן שקנה מהן. בא אל רב אמר לו אלך ואקח הדמים כולם שלקחו בו, כי שלי היה הפשתן. אמר לו אם כשמכרוהו אמרו פשתן כהנא הוא, תקח הדמים. ואי לא, לא תקח אלא מה שנתת להן, שלא יראה [כ]ריבית. ואקשינן מדקס"ד דמשכיה רב כהנא וקני ליה, אמאי אמר ליה לא תשקול, נהי דמיגזל גזליה [הא] תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. דאטו רב כהנא ד' זוזי יהיב הלואה ושקיל ח' עד דהוי רבית. ממילא הוא דאייקר כיתנא. ופרקינן התם אמנה הוה. פירוש נתן להם הדמים ולא משך, מפני שהאמינם, והן כדי להרויחו מכרוהו, ולא להרויח לעצמן. ורצו ליתן לו הכל. אמר רב אל תקח דמיתחזי כריבית. ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פירוש ראובן שנתן מעות לשמעון באמנה על פירות, ולא משך, ונתייקרו הפירות ובא שמעון לשלם לו אמונתו, מותר לקחתן, אע"ג דיותר שוין עכשיו ממה שנתן לו. אבל אם מכרן והביא לו הדמים אסור ליקחם, דמיתחזי רבית. ולית הילכתא כרב אלא כרבי ינאי דאמר בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ג ע"א] מה לי הם ומה לי דמיהם, וכשם שמותר ליטול הפירות, כן מותר ליטול הדמים שנמכרו בו, אע"פ שהן יותר ממה שנתן. ולא חיישינן למראית העין, וכן הלכה. ולענין שליח המשנה, הכי הילכתא, כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר במתניתין אם השבח יתר על ההוצאה וכול', ותנן סתמא כותיה כל המשנה ידו על התחתונה, הנותן מעות לשלוחו לקנות דבר ידוע, ושינה השליח, בין לאכילה בין לסחורה, אם פחתו [פחתו] לשליח, ואם הותירו [הותירו] לאמצע, אם בעת שנתן לו המעות נתנן לו בתורת שותפות. אבל אם נתנן בתורת שליחות הכל לבעל המעות כדגרסינן בפרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ח ע"א] הלכה אלמנה שמכרה נכסי יתומים שוה מאה במאתים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. ואוקימנה בדבר שאין לו קיצבה. וליתה להא דחוכא דבני מערבא.
מתניתין הגוזל את חבירו שוה פרוטה וכול' נשבע ואחר כך הודה יוליך הגוזל הגזילה אחר הנגזל אפילו למדי. דכיון דנשבע לא מיפטר עד דמטיא גזלה לידיה דנגזל, דכתיב [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, כלומר כיון דאיכא אשם שבועה לא מיפטר עד דמטיא לידיה. דמתניתין רבי טרפון היא. ומשום הכי נקיט נשבע, דאי לא נשבע, סגי ליה דיהוי גביה עד דאתי ושקיל ליה כרבא. לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל. אבל נותן הוא לשליח ב"ד. לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן. כיון דמסריה ניהליה איפטר. ואם מת הנגזל יחזיר ליורשיו. נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש או מחל לו הנגזל הקרן ולא מחל החומש או מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן א"צ לילך אחריו למדי בשביל אותו פחות משוה פרוטה ולא בשביל החומש. אבל אם נשתייר מן הקרן שוה פרוטה צריך לילך אחריו. ולא יתן לבנו. פירוש של נגזל, ולא לשלוחו. משום הכי תני כה"ג, דאי מסר לשלוחו לא איפטר ובאחריות חיוביה קיימא. אבל אי מטיא ליה מכל מקום איפטר ליה.
נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש. פירוש כגון שזקף עליו הקרן והחומש במלוה, ונתן לו הקרן, וכפרו בחומש, ונשבע עליו והודה, משלם אותו חומש שנשבע וחומשו תוספת. ואם חזר ונשבע על חומש החומש, מוסיף עליו והולך עד שתתמעט התביעה משוה פרוטה. דעל פחות משוה פרוטה ליכא חיובא. דתניא בסיפרא [פר' ויקרא], לאשמה בה, פרט לפחות משוה פרוטה. ותניא נמי התם [שם], וחמישיתיו, מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה. ויסף עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה. לאשר הוא לו, [לא] יתננו לשלוחו שיוליך לו. יכול לא יתננו לשליח ב"ד או ליורש ת"ל יתננו ביום אשמתו. ותניא בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"י ה"ו] פרוטה בקרן מעכבת, חצי פרוטה אינה מעכבת. חומש כולו אינו מעכב, כשזקף החומש הרי הוא כקרן לכל דבר. וכן בפקדון, כגון זה הדין אם כפר ונשבע משלם קרן וחומש על חומש. וה"ה לאבדה ושאר כפירות ממון, דכתיב [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו בפקדון וגומר. וכל חומש שמוסיף מביא עליו איל בן שתי שנים אשם למזבח, דכתיב [שם] ואת אשמו יביא לי"י איל תמים מן הצאן בערכך לאשם.
<h2>דף קד.</h2>
איתמר שליח שעשאו נגזל בעדים. כגון שאמר לעדים אתם עידי כי זה שלוחי לקחת גזילתי מיד פלוני. רב חסדא אמר הוי שליח. כשמגעת לידו, דהיינו רשותיה דנגזל. דשלוחו של אדם כמותו. רבה אמר לא הוי שליח. ואי מסר ליה, באחריות גזלן קיימא. דהכי אסהיד אנפשיה דאיניש מהימנא הוא. ואי בעית שדורי בהדיה שדר, ולא קבלה ארשותיה.
<h2>דף קד:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני. פירוש ראובן הלוה שמעון ואמר כשאשגר לך עם שום אדם צורה פלונית מצויירת שגרם לי עמו, ושיגרה לו ביד אדם. ואלא לשמואל היכי מטיין לעולם גבי ראובן מעותיו. ומהדרינן יוכל לעשות תקנה כי הא דר' אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית איתנהו גבאי אזל להתם א"ל רבא בריה דרב יוסף אי כתב לך ר' אבא כשמגיעין לידך התקבלתי אני ונפטר רב יוסף אתנם. ואפילו אמר לך הכי לאו כלום הוא, דחיישינן שמא קודם הגיען לידך ימות רבי אבא ויזכו בניו במעות, והתקבלתי דרבי אבא ולא מידי הוא, דכי קבלת את לית ליה לרבי אבא מידי. חזר והקנה אותן רבי אבא אגב סיפא דביתיה. דכתיב [דהי"ב כ"א] עם ערים בצורות. ונתן לו, והביאם לו. ויצא איליו רבי אבא עד מקצת הדרך. י"א שלא יבוא ויחזיק בסיפא דביתיה ויקנה המעות. הילכך כל מאן דאית ליה מידי גבי חבריה הכי עביד. והני מילי דדחקינן כולי האי כיון דאיכא חששא למיתת הנגזל או המלוה. אבל אי ליכא חששא, כיון דשוייה שליח בעדים סגי ליה. והוו להו משעת נתינתן לשליח ברשותו של נגזל או של מלוה. והני מילי בשליחות בעלמא אבל בהרשאה כדפריש בפרק מרובה [ע' ע"א]. ומדפלגינן התם לישנא במורשה, דאית מאן דאמר שותפא שוייה ואית מ"ד שלוחא שוייה, ש"מ שליחותא לחוד והרשאה לחוד. ורבינו אלחנן ז"ל כתב, כי אתא נפק לאפיה עד תווך. מרחוק, וקיבלו ממנו קודם שיחזיק בסיפא דביתא ויקנה. והשתא דכתבינן כל דמתענית מן דינא עלי הדר, כלומר קבילת עלי, שליחא שוייה. וכן הלכה דלא מיפטר משלח מיד מי שנשתלחו לו עד שיתנם לשליח אגב קרקע. בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, כהגוזל את חבירו ונשבע לו שהיא מלוה על פה וקתני [ק"ג ע"א] לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו. וקיימא לן אפילו שליח בעדים. ואיכא למימר דמלוה על פה שאני ומתניתין דהגוזל (ד)משום דמלוה הכתובה בתורה היא.
דייקינן מדקתני מחל לו על החומש, דאלמא חומש ממונא דנגזל הוא, דבידיה למימחליה, ולאו כפרה דגזלן. וכיון דממוניה דגזלן הוא, אי מית גזלן משלמין ליה יורשי גזלן. ואית מרבנן דדייקי מסיפא דקתני מוסיף חומש על חומש. ותניא נמי הכי. דיורשי גזלן משלמין חומש. הגוזל את חבירו ונשבע לו. פירוש והודה. ומת הגוזל. יורשיו משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם. ורמינן עלה הא דתניא בסיפרא [פר' ויקרא] לענין והשיב את הגזלה אשר גזל, על מה שגזל משלם את החומש, ואל על מה שגזל אביו. עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש [על] גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו. היכא דנשבע אביו, א"נ לא נשבע אביו אלא הוא נשבע שלא צוהו אביו להחזיר את הגזל, א"נ נשבע אביו ואחר כך נשבע הוא. מנין שאינו משלם חומש. תלמוד לומר אשר גזל ואשר עשק. וזה לא גזל ולא עשק. הילכך פטור. ושני רב נחמן דהא דתניא דיורשין בני שלומי חומשא נינהו, בשהודה האב ומת. והא דתני בסיפרא אינו מחזיר, בשלא הודה אחד מהן. וה"ק גזל אביו ומת, ונשבע בנו שלא צוהו אביו, א"נ נשבע אביו ומת, ובא בנו ואמר כי אבי צוני והודה לי בכך, א"נ נשבע האב ואחר כך נשבע הוא, דליכא הודאה כלל.
<h2>דף קו:</h2>
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת ויכפור במקצת. פירוש שיטעון אותו שלשה כלים הפקדתי אצלך ופשעת בהן, והוא אומר [שנים הפקדתני] האחד הנה הוא, והשני(ם) נגנב(ו) ונשבע, ובאו עדים שהוא גנבן, אז משלם ארבעה. דכתיב [שמות כ"ב] כי הוא זה, כלומר כי אותה תורה לא תהיה אלא לאומר כי הוא זה, כלומר זה הוא ולא אחר. אבל אם טען כי הכל נגנבו אינו חייב שבועה דאורייתא, דהא לא הודה במקצת. וכיון דלית עליה שבועה לית עליה כפל. והא דא"ר חייא בר אבא דכי הוא זה לענין הפרשה שכתוב בה הוא דאתא, פליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, וזה כי הוא זה אינו ענין זו הפרשה דפקדון, אלא לפרשת הלואה הוא דאתא, שלא ישבע אלא אם הודה במקצת. ואמרינן מאי שנא מלוה דלא ישבע אלא אם הודה במקצת. ומהדרינן דחזקה היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכופר בו לגמרי הואיל וגמלו טובה. וזה שכפר במקצת אישתמוטי הוא דאישתמיט עד שיהא לו ויחזיר, אמר רחמנא רמי עליה שבועה דלודי. אבל פקדון כיון דליכא חזקה אלא מעיז ומעיז, אע"ג דלא הודה במקצת טענה אלא כפר לגמרי ישבע כדרבה. והילכתא כר' חייא בר יוסף דהטוען טענת גנב בפקדון א"צ הודאה במקצת וכפירה במקצת, דההוא קרא לבע"ח איצטריך.
<h2>דף קח:</h2>
נגנבה באונס והוכר הגנב אביי אמר אם שומר חנם הוא רצה נשבע. שלא פשע ויפטר ויעשו בעלים דין עם הגנב, רצה עושה עמו דין. ותובעו ומחזיר לבעלים. ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. דחייב בגנבה ואבדה. רבא אמר. בין שומר חנם בין שומר שכר לא יוכל לומר לבעלים הנכם והגנב, אלא מיטפל עם הגנב וטוען עמו. וי"א פירשו, משום הכי אינו נשבע שומר חנם, דכיון דדינו בשלש שבועות, ולא מצי השתא למשתבע אינה ברשותו, דודאי אינה דהא הוכר הגנב. לימא פליגא הא דרבא אדשלח רב הונא בר אבין וכול' כדאביי. אמר לך רבא הב"ע בהא דרב הונא. בשקדם ונשבע. ואחר כך הוכר הגנב. וה"ק אם רצה עומד השומר חנם בשבועתו ואין עליו לטעון עם הגנב. ואם רצה עושה עמו דין ומחזיר לבעלים כדי שלא תשאר עליו תרעומת. והילכתא כרבא דבין שומר חנם בין שומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע. רבה זוטי מתני לה הכי כי נגנבה באונס כלתה שמירתו, דתו לא מיחייב בשמירה, ופטור על אותה פשיעה. או דילמא כיון דאהדרה הדרא לשמירתו. ומיחייב בה. וסלקא בתיקו.
הגוזל את אביו ונשבע לו כול'. פירוש הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב, והבן עתה רוצה לעשות תשובה ולהחזיר מה שגזל. מה תקנתו, למי מחזיר כדי שתצא הגזילה מתחת ידו, אם מחזיר קרן וחומש לנכסי אביו חלקו יחזור אליו ממנה. ואם אין לו אחים, קנה הכל, חוזר איליו. כך יעשה, יתן קרן וחומש לבניו של גזלן עצמו אי נמי לאחיו בני הנגזל. ולא יחזיר לנכסי אביו. וכשנותן לאחיו לוקח הוא מנכסי אביו כנגדן. ואחר כך יחלקו שאר הנכסים. ואם אין לו אחים ראויים לירש אביו, נותן הקרן והחומש לבניו עצמו, הואיל וראויים לירושתו. דמ"מ לכח כחו של נגזל מטיין. ואם אין לו אחים ולא בנים, או שיש לו בנים ואינו רוצה להקדים ירושתו אליהן, הולך ונוטל במלוה, ובא בעל חוב ופורע אותו קרן וחומש. ואע"ג דאותן כספים שנטל, חילוף הקרן והחומש הן, אפילו הכי סגי ליה, דליכא כולי האי איסורא. דהא אע"ג דהדרי לאבוה השתא נפלי קמיה.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם. מסקנא הכי, הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. והמניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין. ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם אע"ג דאין גזילה קיימת. ולא קרקע ממש אלא אפילו הניח להן אביהן פרה או חמור חייבין לשלם מהן גזלת אביהן מפני כבוד אביהן. וה"ה לשולחן ומיטה ואפילו לאחר ייאוש. דקיימא לן כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. דמלוקח לאחר ייאוש לא מצי לאפוקי, דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"י ה"י], גזל והחליף גזל והקדיש גזל ונתן במתנה גזל ונתן בהקפה גזל ופרע חובו גזל ושילח סבלונות לבית חמיו ה"ז חייב והמקבל ממנו ה"ז פטור. קס"ד דה"ק הגוזל ומאכיל את בניו א"נ הניח גזילה לפניהם פטורין מלשלם. ואם היתה הגזילה קרקע חייבין להחזיר, דקרקע אינה נגזלת וברשותיה דמרה קיימא.
אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה נגזל לגבות מגזלן גובה רצה מאוכלן גובה מ"ט כיון דלא נתיאשו הבעלים כמה דברשות מרה קיימא גזילה. ואותיבניה ממתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין, ואוקמה לאחר יאוש. ודייק רמי בר חמא מדקתני והמניח לפניהם פטורין מלשלם, דרשות יורש כרשות לוקח, וכשם שאם לקח לאחר ייאוש קנה, כן נמי אם ירש אחר ייאוש קנה. ודחה רבא דיורש אפילו אחר ייאוש, כיון דגזלה קיימת, לא קנה יורש. והאי דקתני והמניח לפניהן בשאכלו הגזילה לאחר מיתתן. ואקשינן ליה דהא מדקתני סיפא אם היתה הגזילה דבר אחריות מחזירין, מכלל דבגזילה קיימת עסקינן. ופריק רבא דה"ק אם הניח אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם. אותה שאכלוה. ואקשינן ליה דהא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה לא דבר שיש בו אחריות נכסים וכול' חייבין להחזיר, דאלמא האי אחריות נכסים בגזול מיירי. ואסיקנא מתניתין כדתני ר' הושעיה. ולעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, וכדפרשינן לעיל. ואיתיביה לרמי בר חמא דאמר רשות יורש כרשות לוקח מדקתני גזילה קיימת חייבין להחזיר. ופריק דמתניתין לפני יאוש. ואותיב לרב חסדא נמי דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים וכול' מדקתני אין גזילה קיימת פטורין ואע"ג דקא [אכלוה]. ופריק דמתניתין לאחר יאוש. וכדרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי.
<h2>דף קיב.</h2>
והאי פלוגתא דרמי בר חמא ורב חסדא ברשות יורש מתני לה רב אדא בר אהבה אהא דתניא הניח להן אביהן מעות של רבית אין חייבין להחזיר, דדייק רמי מדזוזי בעין, ולא מהדר להו, דרשות יורש כרשות לוקח. ורב חסדא אמר לעולם לא הוי כרשות לוקח. ומשום הכי לא מחייבינן להו לאהדורי הני זוזי דרבית, דלמלוה אזהר רחמנא דלא ליסב, ואי נסיב דליהדרינהו. אבל לבניה לא אזהר רחמנא דליהדור רבית דנסיב אבוהון. מאן דמתני פלוגתייהו אברייתא ודייק מינה רמי ולא חייש לקרא, כל שכן דלידוק ממתניתין דליכא קראי. ומאן דמתני דממתניתין דדייק מינה רמי, אבל ברייתא ליכא למידק מינה, דאיכא למימר התם בברייתא טעמא דלא מהדרי משום קרא.
תנו רבנן. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"י ה"י]. הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח הגזילה לפניהם. כלומר שהורישה להם. גדולים חייבים לשלם ואם אמרו אנו יודעים מהחשבונות [ש]חשב אבינו עמך ולא פש לך גביה מידעם פטורין מלשלם. קטנים פטורין מלשלם. דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תניא אידך הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם ועדיין לא אכלום בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם. והילכתא הגוזל ומאכיל [את] בניו בין גדולים בין קטנים לא מצי נגזל לאפוקי. א"נ בין בחייו בין אחר מותו. ואם הניח הגזילה לפניהם ועדיין קיימת, בין גדולים בין קטנים, חייבין לשלם, אם אכלוה אחר מיתתו גדולים חייבים אם יש שם אחריות נכסים. א"נ כתנוייה דרבי לר' שמעון בריה. ואם אכלוה קטנים אחר מיתתו פטורין, דקטן לאו בר חיובא הוא. אמר רבה הניח לפניהם אביהם פרה שאולה והיתה השאלה על תנאי שלשים יום משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה. דאינהו לא שאול. ודשאיל דחייב באונסין מית, ומיתנה לאו בר חיובא הוא. ואם סברו שהיא שלהן וטבחוה ואכלוה משלמין לו דמי בשר בזול. פירוש שני חלקים. ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם.
בר חמוה דר' ירמיה טרק גלא באפיה דר' ירמיה וכול'. פירוש ר' ירמיה החזיק בבית מבתי חמיו, כשמת חמיו קם בנו קטן של חמיו וסגר הדלתות בפני ר' ירמיה, דלא הניחו ליכנס, שטען כי זה בית אבי. אתא לקמיה דר' אבין אמר שלו הוא תובע, ולא תוכל לדחותו. אמר לו הנה יש לי עדים שהחזקתי בו בחיי אביו. אמר לו לא תוכל להביאם עד שיגדיל, שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. וכיון דלאו בר דעת הוא, אע"ג דמסהדי קמיה כמאן דליתיה דמי.
<h2>דף קיב:</h2>
א"ל ר' ירמיה והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין, דאלמא מייתי נגזל סהדי דגזילתו היא ושקיל לה מהקטנים, ולא חיישינן לשלא בפני בעל דין. א"ל ר' אבין הרי מחלוקת סומכוס עליה, דאמר קטנים פטורים. א"ל ר' ירמיה איכפל עלמא וקאי כסומכוס לאפקועי דידי. ואתא ר' אבהו למיפשט מדר' הושעיה דמצי לאפוקיה השתא ר' ירמיה, ולכי גדיל אי אית ליה סהדי דיינינן ליה. דא"ר הושעיה קטן שגבר ונתחזק בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכול'. ודחינן מי דמי אותו התוקף בעבדיו לא קיימא השדה בחזקת אביו. הכא. זה קטן, בחזקת אביו עומד הבית. והילכתא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, אלא אם בעל דין חולה ולא יוכל לבוא לדין או שהעדים על ההליכה למדינת הים ושיגרו אחר בעל דין ולא בא. אי נמי דיין שיש לו רשות מבית דין הגדול לדון והתחיל הדין לפניו ואחר כך שיגר אחריו ולא בא, מקבל עדות שלא בפניו, אע"ג דאין על העדים הליכה. אבל אם לא פתחו בדינו, מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא. פירוש כשב"ד הגדול באותה העיר עצמה, אבל ברחוק לאו כל כמיניה. וגזילה שהניח אביו לפני קטן, מקבלין עליה עדים, מידי דהוי אעדים ההולכים למדינת הים, דחיישינן שמא יאכלנה ויאבד זה ממונו.
והילכתא מקיימין השטר שלא בפני בעל דין, ואפילו עומד וצווח יש לו ראיות מבטלות אותו שטר, לא חיישינן לדבריו. ואחר קיומו אי אמר תנו לי זמן עד דמייתינא סהדי ומרענא שטרא, קבעינן ליה, ולא נחייבהו לגבות לאלתר. ואי לא אתי לעת הועד שקבעו לו נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי אתי ופרע אתי. ואי לא כתבינן פתיחא עליה. פירוש נכתוב עליו כתב ונשגר לקהלות כי בשמתא הוא. ואם לא יבוא עד תשעים יום יהא בשמתא. מיהו לא נכתוב לבעל חובו אדרכתא. פירוש שיגבה מנכסיו כל מקום שהן. ששלשים יום הראשונים, אמרינן דילמא אזוזי קא טרח (להלוות) [ללוות] או לסבב. השלשים השניים נאמר שמא לא מצא מלוה ומתעסק הוא למכור נכסים שיגבה. השלשים יום השלישיים נאמר שמא עדיין לא גבה ואותו לוקח מתעסק בזוזי. מכאן ואילך ודאי כתבינן אדרכתא אניכסיה, והני מילי, דעבדינן הכי, דקא מישתמיט מב"ד אישתמוטי ויאמר, מחר אלך, מחרתיים אלך, אז נאמר לא ירצה לבוא אלא בדבר שלם ונמתין עליו תשעים יום. אבל אם אמר לו "לא אתינא לבי דינא כלל" ופסיק, לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי דמשהינן תשעים יום, במלוה דלהוצאה ניתנה. אבל בפקדון קנסינן ליה וכתבינן אדרכתא אניכסיה לאלתר. וכי כתבינן בפקדון לאלתר א"נ למלוה אחר תשעים יום, אמקרקעי שיקחם ויתפסם עד שיגבו. אבל אמטלטלי לא, דחיישינן דילמא שמיט מלוה ואכיל להו ומייתי לוה סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא מה לאישתלומי מיניה. והני מילי דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי, דלית ליה מקרקעי למלוה. אבל אי אית ליה כתבינן אפילו אמטלטלי, דאי שמיט ואכיל ומיתרע שטרא גבי הלוה ממקרקעי. ולא היא, אע"ג דאית ליה מקרקעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי, דחיישינן דילמא מיכספן מקרקעי. וכי כתבינן אדרכתא אניכסיה מודעינן הנתבע מקודם. ואחר כך נכתוב לו. והני מילי, דבעינן לאודועיה, אם הוא במקום קרוב כשיעור שילך השליח שלישי בשבת, ויחזור ברביעי בשבת הנתבע, ויעמוד יום חמישי בדין עם תובעו. ותובע אחא בר סמא על כן השהוהו שנים עשר חודש משום דהוא גברא אלמא, אותו תובע. ואילו נפלו הנכסים לידו ויביא אחא כל זכות שיביא לא היו יכולים להוציא הנכסים מידו.
אמר רבא, אם אמר שליח בית דין הלכתי לפלוני ולא רצה לבוא לדין, משמתינן ליה אפומיה, אבל לא כתבינן עליה פתיחא אלא אם יש עמו אחר. דכיון דחייב נתבע ליתן שכר כותב שכתב הפתיחא, לא מחייבינן ממונא אפומא דחד. ואמר רבא, אם חייב אדם לדון, והלך אליו השליח ולא מצאו, ואמר לשכינו או לאשתו "אמור לפלוני כי מזומן הוא לדין ליום פלוני", ולא בא אותו יום, משמתינן ליה. והני מילי דליתיה לנתבע במתא ואתא ביומיה ולית ליה אורחא אבבא דבי דינא.
<h2>דף קיג.</h2>
ואמר רבא מי שזימנוהו לדין וקבעו לו זמן ולא בא ושמתוהו וכתבו עליו פתיחא, כיון שבא, אע"ג דאמר צייתנא לדינא, כל זמן דלא צאית לא קרעינן פתיחיה. ולא היא, מכי אמר צייתנא קרעינן פתיחיה. אמר רב חסדא קבעינן זימנא שני וחמישי ושני וזמנא בתר זמנא, ועד למחר לא כתבינן פתיחא. פירוש שמונה ימים ושמונה ימים, ויום ששה עשר נכתוב פתיחא. והני מילי בגברא דלא שכיח במתא. אבל אי שכיח במתא, ביומא חד קבעינן ומשמתינן. אמר רבא לא קבעינן זמנא כדי שתבוא ביאתו ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא בערב שבת ולא בערב יום טוב, דיכול לומר טרוד הייתי בפסח וברגל ובשבת ויום טוב. אבל נקבע זמן בניסן שיבוא לאחר ניסן, ומיומי תשרי לאחר תשרי, ומערב יום טוב נשגר איליו שיבוא אחר יום טוב. אבל בערב שבת לא נשגר איליו שיבוא אחר שבת, שלא נטרידהו ונעציבהו בשבת, דכתיב [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג. דאמר רב נחמן [אל] הבאין לישיבה של כלה או לדרשות שדורשין לענין הרגלים, לא יאמר להם היו מזומנים ליום פלוני לדין, שלא יטרד לבם ולא יבינו השמועה. וכשהיו באין לישיבת כלה דרב נחמן או לדרש הרגל בני אדם, והיה בא אדם לקבוע על אחד מהבאים זמן, היה אומר לו רב נחמן "לך קבעתי אותם" בתימה. כלומר לא באו לכך. והאידנא דאיכא רמאי, ולא אתו אלא ברגלא, חיישינן.
אין פורטין לא מתיבת מוכסין ולא מכיס של גבאים. פירוש הרוצה להחליף דינר בפרוטות, אינו רשאי שיקחם מהתיבה של מקבלי המכס, דגזילה היא. ולא מכיס של גובי מס המלך. (אן לא יצרפו מנהם שי לכון דראהמהם חראם מן אלגצב) [תרגום: שלא יפרטו מהם כלום כיון שמעותיהם אסורות משום גזל]. ואין נוטלים, מן התיבה ולא מן הכיס שלהם נדבה, דכתיב [מלאכי א'] והבאתם גזול גו'. אבל נוטלין צדקה ופורטין ממה שיש להם בביתם. או אומר לו "לך קח מפלוני ואני אגבנו". תנא. בתוספת ב"ק דנזיקין [פ"י הי"א]. אבל אם יש עליו פרוטות למכס, נותן הדינר למוכס, וחושב מה שחייב לו מכס, ונותן לו בשאר הדינר פרוטות. ומתמהינן מוכסין אמאי ממונן גזל והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ופרקינן מתניתין במוכס שלא קצב לו המלך כמה יקח מכל דבר ודבר. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאיליו. שלא מינהו המלך, וליכא דינא דמלכותא.
איכא דמתני לה אהא דתנן בנדרים פרק רביעי [כ"ט ע"א]. נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין וכול'. פירוש אם בא ליד הרגין מותר לידור להן בדבר שיצילנו, ולא יחוש לאותו נדר. א"נ אם בא ליד רוצין להחרים נכסיו כן. ואם יש לו פירות ומבקשין ממנו מכס. מותר לידור כי תרומה הן, אע"ג דאינן. א"נ של בית המלך הם. כגון דאמר להו "כל פירות העולם עלי כקרבן אם אינן תרומה" לא חייש. ומתמהינן מוכסין וכול'. איכא מאן דמתני לה אהא דתנן בסוף כלאים [פ"ט מ"ב]. לא ילבש אדם כלאים ע"ג עשרה [בגדים] אפילו להבריח בה את המכס. פירוש שהרואה סובר כי מבגדי מלבושו הוא ולא מבגדי סחורה הוא. ואוקימנה דלא כרבי שמעון. דהא קתני מותר להבריח בכלאים מכס. בשלמא גבי איסורא קסבר דבר שאינו מתכוין מותר. אלא להבריח המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. רב אשי אמר, דמתניתא דשרי בה רבי שמעון להבריח המכס, במוכס גוי, דמותר להפסידו. והתניא. סיוע. ישראל וגוי שבאו לפניך לדון אם אתה יכול לזכות ישראל בדין ישראל זכהו וכול'. ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. שלא יאמרו בני ישראל אינן בעלי אמנה שמעותין הדין. דייקינן טעמא דרבי עקיבא דאי ליכא חילול השם באין עליו בעקיפין, דאלמא גזל גוי שרי. ורמינן דידיה אדידיה, דדרש מנין לגזל גוי שאסור שנאמר [ויקרא כ"ה] אחרי נמכר גאולה. פירוש עבד עברי, יכול ימשכנו ויצא בעל כרחו ת"ל גאולה תהיה לו, כלומר אל תוציאו אלא בגאולה.
<h2>דף קיג:</h2>
יכול יגלום עליו. פירוש (ילף חסאבה ויגאלטה) [תרגום: יכרוך חשבונו ויטעהו]. מן ויגלום ויכה את המים [מ"ב ב']. תלמוד לומר וחשב עם קונהו, ידקדק עמו. ועיקרה בסיפרא [בהר]. וקיימא בגר תחת ידך. ופרקינן כי קא שרי רבי עקיבא בגוי וכי קאסר בגר תושב. פירוש גוי שכפר בע"ז. א"ל אביי (והא כולהו כתיבי לישראל אח') והא תרוייהו כתיבי גבי הדדי דתניא בסיפרא [שם]. ונמכר לגר זה גר צדק, תושב זה גר אוכל נבלות, משפחת גר זה הגוי, או לעקר להביא את הנמכר לעבודה זרה עצמה. ואכולהו קאמר אחרי נמכר גאולה וגו'. אלא אמר רבא ברייתא דאחרי נמכר בגזילו היא, דכיון דגוף העבד עברי קנוי לו, אם יצא בלא גאולה הויא גזילה, וגזל הגוי אסור. והא דרבא בקידושין פרק ראשון [כ' ע"א] גמ' וקונה את עצמו בשנים. אבל לבוא עליו בעקיפין להפקיע הלואתו מעל ישראל כיון דליכא חילול השם מותר. והילכתא גזילת הגוי אסורה, מדפרישנן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים [ל"ח ע"א]. אבדתו היכא דליכא חילול השם מותרת. והיכא דאיכא חילול השם אסורה. וטעותו מותרת, דהא שמואל קנה ספל של זהב בכלל שהוא דפרזלא. פירוש נחושת מוזהב. בארבעה זוזי, והטעה עצמו, ונתן לו חמשה, כדי שיאמר הגוי בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר כדי שלא יתעכב ויחזור בו. ורב כהנא קנה מאה ועשרים חביות חדשות שישים בהן יין בכלל מאה. ורבינא קנה דקל בשותפות עם גוי לצלחו. פירוש לבקעו. [ויבקע] עצי(ם) [עולה (בראשית כ"ב)] מתרגמינן וצלח אעי לעלתא. א"ל לשמעיה כשתחלקו בחר לך החתיכות של שורש שהן יותר טובים, כי לא ירגיש הגוי, שאין לבו אלא לחשבון בלבד. ומעשה דרב אשי שהיה מהלך בספינה וראה שריגים דתלו חוץ לפרדס, ותלו בהן קיטופי, פרכילי ענבים, שהן האשכולות וכול'. אלמא כל חששין לחילול השם.
גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע. דדינא דמלכותא דינא שהן קוצצין אילנות של בני אדם ועושין מהן גשרים ואנו נעבור עליהן. ואם אין דינא דמלכותא דינא היאך נתיר עברה עליהן והא גזילות נינהו. א"ל אביי מהא ליכא למישמע. דאיכא למימר לעולם לאו דינא דמלכותא דינא, ומשום הכי אזלינן עלייהו, דקנו להו רבים ביאוש מרייהו מינייהו. א"ל רבא ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא אמאי מייאשי. מחר יסור המלך ויקח שלו. אלא מדלא נסבי להו, דינא דמלכותא דינא. א"ל אביי סוף סוף אמאי אזלינן עלייהו ולאו דינא דמלכותא הוא, דכי אמר להו מלכא שיקחו אילן מכל מקום והן עוברין מצות המלך ולוקחין ממקום אחד. א"ל רבא שלוחא דמלכא כמלכא לא טרח, ואיהו בעל האילנות אפסיד אנפשיה, דמיבעי ליה לצעוק אל המלך, והיה נוטל דמים משכיניו. הילכך מחילה קא מחיל. וקיימא לן כשמואל (והא) [דהא] רבא קאי כותיה.
אמר רב האי מאן דאישתכח בבי דרי וכול'. פירוש הנמצא בגרנות, משלם מס המלך בשביל שותפו, ולא יוכלו שותפיו לדחותו ולומר לו לא (היית) [הייתי] נותן. דכולם ערבים זה לזה. אבל אם הוא אריס אין לו ליתן בשביל בעל הגורן. ואם נטל ונתן ביד חייב, מאי טעמא אריסותיה קא מסיק, ואין לו בגורן כלום. ואמר רב בר מתא אבר מתא מיעבט. פירוש ראובן ושמעון במדינה אחת, וברח ראובן, ונתמשכן בשבילו, ופרע מנת המלך. יחזור שמעון ויגבה מראובן. ולא יוכל לדחותו ולומר "למה היית נותן בשבילי כלום". והני מילי בבול ארעא. נוסח אחר בכולר. או כרגא דשתיה. פירוש במס הקרקע ומס הגולגולת של אותה שנה. אבל אם משנה לחברתה, שנתמשכן שמעון בשביל ראובן במס שנה שעברה ופרע, לא מצי לאפוקי מיניה, דמצי אמר ליה "את גלגלת עלי. שכל השנה שעברה נתפייס המלך ולא לקח ממני כלום". מקצת פירשו בר מתא אבר מתא מיעבט, פירוש ממשכנין בן העיר אבן העיר חבירו על שלא פרע מנת המלך, אם לא נמצא אחד מבני העיר ממשכנין את חבירו עליו. והני מילי בכולר נ"א בבול ארעא או כרגא דשתא, שלא פרע מס הקרקע ומס ראשו של אותה שנה שעדיין הוא עומד בה, לפי שעדיין לא נתפייס המלך. אבל אם עברה השנה אין ממשכנין אותו, שכבר נתפייס המלך. וי"מ ה"פ בני העיר שיש עליהן מס ליתן למלך בכל שנה ושנה, ורוצה אחד מהן ללכת חוץ, יש להן למשכנו שיעור מה שעליו, ולומר לו "אם תלך אתה, אנו ניתפס על ידך". והני מילי במס השנה שעומדין בה, שהן עתידין לגבותה, אבל אם לא גבה משנה שעברה, לא יוכלו למשכנו בשבילה. שיכול לדחותן, שכבר נתפייס המלך להניחני, ואין לכם חשש שתמשכוני. מכריז רבא ואי תימא רב הונא דסלקין לעילא. פירוש העולים מבבל לארץ ישראל. ודנחתין לתתא. היורדים מארץ ישראל לבבל.
<h2>דף קיד.</h2>
בי דינא דמגיסתא. (אצחאב אל שרטה) [תרגום: השוטרים]. פירוש בי דוור. (אל קאצ'י) [תרגום: השופט]. ובעי אדם חשוב מאז, כיון דמהימן כבי תרי לא מיבעי ליה למיזל לאסהודי בבי דואר, דמפקי אפומיה בלא שבועה, או דילמא כיון דלא אפשר ליה לאישתמוטי מיניה מפני שהוא אדם מפורסם הולך. וסלקא בתיקו. אמר רב אשי האי ישראל דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חבריה משמתינן ליה עד דמקביל עליה כל אונסא דאתי מחמת הגוי. הא דאמר מר זבן מגוי וזבין לגוי לית ביה משום דינא דבר מיצרא ה"פ, דקיימא לן שאם רוצה אדם למכור שדהו ורוצה שכינו לקחתה בדמים שרוצה למוכרה לאחר, חייב ליתנה לו ואין רשאי למוכרה לאחר. ואי עביד וזבין מצי שכינו לאפקה מיד לוקח, ולא מצי לוקח למידחי. והשתא אם קנה שדה מגוי שהיתה במצר ישראל, לא יוכל אותו ישראל להוציאה מיד הלוקח. ואם מכר שדהו לגוי לא מחייבינן ליה לאהדורה ניהליה. דכי אזהר רחמנא לו דכתיב [דברים ו'] ועשית הישר והטוב וגו'.
תנא נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר מחזיר לבעלים הראשונים. פירוש יחזיר החמור שניתן לו, לבעליו שלקחוהו מוכסין ממנו. מאי טעמא קסבר, המוכס בייאוש כדי לא קני ליה עד שיוכל ליתננו. וכי אתא ליד הניתן לו [ב]איסורא אתא לידיה. ואע"ג דקני ליה נותן בשינוי רשות, כיון דבאיסורא ניתן לו חייב להחזירו. איכא דאמרי אם בא להחזיר קתני. כלומר הרשות בידו. דקסבר ייאוש כדי קני. ודידהו קא יהבי מוכסין. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי יחזיר לבעלים הראשונים. וראינו מי שפירש, ייאוש כדי לא קני, אפילו לנותן לו. ולאו דוקא. דהא מעיקרא כי אתא לידיה באיסורא אתא, דמשמע והשתא בהיתירא. ואם כן לא קני, עד השתא באיסורא קאי בידיה. וכתב הכין, ואם נפש האדם לומר הא איכא שינוי רשות בהדי ייאוש, אמאי לא קני. ישיב המשיב, שינוי רשות בלא נתינת דמים לא קני כדאמרינן [קי"א ע"ב] רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, דלוקח יהיב דמי ויורש לא יהיב דמי. הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן. אמר רב אשי לא שנו. דמתיאש הוא מכליו. אלא בשנטלם ליסטים גוי, דלא מצי לאישתעויי דינא בהדיה. אבל ליסטים ישראל לא מיאש, דאמר למחר נקיטנא ליה בדינא. הילכך אין הכלים שנתנו, שלו, דלא מיאש מינייהו. ואתקפה רב יוסף השתא ומה גוים דדיני בגיתי. י"מ בשיקול הדעת בלא ראיה. וי"ג בגיותא ומפרשין בכח בלא טענה, מחייבין את הגזלן אם קובלין עליו, אמרת מייאש. ישראל דדייני במי יימר. כלומר שאם תובעין הגזלן לפניהם בב"ד אומר מי יאמר דגזלן הוא, לא כל שכן דמייאש. אלא אי איתמר כי האי גונא אסיפא איתמר המציל מן הנהר ומיד הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא אינן שלו. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיתי אבל בליסטים ישראל דאמרי מי יימר אפילו סתמא מיאש.
<h2>דף קיד:</h2>
מתניתין. המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם בעיר שנגנבו כליו וספריו. ישבע, זה שהכירן הבעל בידו בכמה קנאן ויתן לו בעל הכלים ויטלם. ואם לא יצא לו שם גניבה לאו כל כמיניה להוציאן, דאני אומר הוא מכרן וזה קנאן מהלוקח ממנו, והתנחם ומתעולל עכשיו כדי להחזירן אליו. ירושלמי [פ"י ה"ג] א"ר אבא בר מלל בדין הוא שלא ישבע ולמה תנינן ישבע שלא יהו בעלי בתים נטפלים לגנבים. אקשינן וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי, שמא הוא מכרן ואחר כך נתנחם והוציא זה הקול ואמר נגנבו כלי כדי שיחזרו אליו. ופרקינן מתניתין בכגון שלנו בני אדם בביתו ועמד זה והבגין. פירוש צווח בלילה נגנבו כלי. הדר אקשינן ודילמא לא גנבו לו אותן הלנין כלום אלא עילה מצא כדי להוציא קול בלינתן. ופרקינן בסיומא משמא דרב כגון שבאו בני אדם ללון בביתו וקמו בלילה וחתרו ויצאו במשואות כליו על שכמם ובני אדם אומרים נגנבו כלי פלוני. דהא מחתרת מוכחת על המשואות דגניבה נינהו. ואקשינן ניחוש דילמא כלים שקול ספרים לא שקול. כלומר שמא לא גנבו את הדבר שטוען הוא אלא דבר אחר. ומתעולל הוא. ופרקינן בשבני אדם אומרים ספרים נגנבו לו. והוא הדין לטלית או למלבוש. אקשינן וליחוש שמא אותו ספר שגנבו קטן היה וזה שהכיר עכשיו גדול אי נמי איפכא. ופרקינן בשבני אדם אומרים נגנב לפלוני ספר פלוני, כלומר חומש או מקרא וכיוצא בזה. ואקשינן דילמא אותו שיצא לו הקול בלוי היה. ופרקינן באומרים הללו כליו של פלוני וכול'. כלומר שהיו בני אדם אומרים נגנב לפלוני כך וכך, והיה אותו דבר מפורסם מסומן. ואקשינן ומי אמר רב דגנב הבא במחתרת לא קנה הגניבה, אלא מוציאין אותה מיד הלוקח שלקחה ממנו. והאמר רב בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ב ע"א]. הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהחזירה לעולם. ואע"ג דנמצאת בידו, דכיון דמחוייב בנפשו קננהו בדמו. וכיון שיצאו אלו הלנים במחתרת אין לו שוב בכלים שום טענה. ופרקינן כי אמר רב בשבאו על זו הדעת מעיקרא, אבל אלו כיון שבאו ללון לא קנו. אמר רבא לא שנו. כל אלו הדברים והבדיקות. אלא לבעל הבית שעשוי למכור כליו אבל שאינו עשוי למכור כליו. ביציאת שם גניבה סגי ליה אע"ג דליכא מחתרת.
<h2>דף קטו.</h2>
איתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר דין בעל הגניבה עם הגנב שגנבה ממנו, ואין לו לערער על הלוקח. ורבי יוחנן משמא דרבי ינאי אמר דין בעל הגניבה עם הלוקח. אמר רב יוסף תרוייהו אית להו דרב חסדא וכול'. כי קאמר רב, לאחר יאוש, דקנה לוקח. וכי קאמר רבי יוחנן, לפני ייאוש, דלא קנה כלום. רב פפא אמר גלימא גופא כו"ע ל"פ דהדרא למרה והכא בעשו בו תקנת השוק פליגי. פירוש תקנת השוק, כי תקנו רבנן שהמכיר כליו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא יקחנו בלא דמים. כי דין היה שיקחנו בלא דמים ויחזיר הלוקח בלא דמים. מיהו לא היה אדם מתגרי השוק קונה שום דבר, שהיה פוחד שמא גניבה הוא ומחר יוכר אצלו ויפסידנו. [לפיכך] תקנו שיקח דמי מן בעל הכלי. וראינו מי שפירש עשו תקנה במי שלקחו מן השוק. והשתא רב משום ר' חייא סבר הדין עם הראשון. דינא דלוקח למישקל זוזי מהדי גנב, דלא עשו בו תקנת השוק, הואיל והנה הגנב. ור' יוחנן סבר הדין עם השני. דינא דלוקח למשקל זוזי מבעל הבית ויעשו בו תקנת השוק. והלכתא כרבי יוחנן וכדתריץ רב פפא. ואקשינן ומי סבר רב לא עשו תקנת השוק כשהוכר הגנב, והא חנן בישא גנב גלימא וזבניה, והכירה בעלה ביד הלוקח, ואתו לקמיה דרב הונא, דהוא תלמיד רב, ואמר לבעל הגנבה, זיל שרי עביטיך. כלומר, לך פדה משכונך, שלא תקחנה עד שתתן מה שנתן. ופרקינן שאני חנן בישא, דכיון דעני היה ולא היה לו מאין יגבה, כמו דלא הוכר הגנב דמי.
אמר רבא וגנב מפורסם לגנבה אין בו תקנת השוק. אלא נוטלין הבעלים בלא דמים. דאומרים לו היית יודע כי זה גנב ולא היה לך ליקח ממנו. ואע"ג דחנן מפורסם היה לרעה, לא היה מפורסם לגנבה. וכן הלכה. והילכתא היכא דגנב ומשכן, בין נטל על שוה מנה מנה דאיכא למימר אמאי יהבת כולי האי ואין דרך בני אדם ליתן על המשכון שויו, בין משכנו בפחות מדמיו, א"נ מכר שוה מנה במאתים כל שכן שוה מנה במנה, עשו בכולהו תקנת השוק וישבע כמה הוציא ויטול, בין הוכר הגנב בין לא הוכר, חוץ ממה שפרע בחובו או בהקפו מבעל חנות דלא שקלי מידי אלא שקיל חפציה בלא דמי, דאמר להו לאו אדעתא דהאי מידי דיהיב לך יהבת ליה זוזיך, הנה על קרן הצבי היו, יחזרו כשהיו. אבימי בר נאזי חמוה דרבינא, היו לו ארבעה זוזים חוב אצל אחד. הלך וגנב גלימא ונתנה לאבימי. תו הלוהו ארבעה זוזים אחרים. הוכרה הגנבה. באה לפני רבינא, א"ל ארבעה זוזי קמאי הו"ל גנב ופרע בחובו, ולא בעי בעל גנבה מיתב לך. ארבעה זוזי אחריני יתן לך משום תקנת השוק ואהדר ליה גלימא. מתקיף ליה רב כהן דילמא ארבעה זוזי קמאי ואגודי אגיד ליה גלימא בגוייהו. כלומר בארבעה זוזים נתן לו כל הגלימא, ונמצא גנב ופרע בהקיפו והחזיר לו חוב אחר והאמינו בו כמעיקרא. ואין לו ליקח כלום. איגלגל מילתא ומטת קמי רבא אמר להו הלכתא כרב כהן. נרשא גנב ספרא זבניה לפפונאה בשמונים זוז זבניה פפונאה לבר מחוזא במאה ועשרים זוז. לסוף הוכר הגנב. אמר אביי ליזיל מרי ספרא ליהב ליה לבר מחוזא תמנין זוזי ושקיל ספריה, וליזיל בר מחוזא ולישקול מפפונאה ארבעין. מתקיף ליה רבא השתא אילו לקח בר מחוזא מנרשא הגנב, היה לוקח מבעל הספר כל מה שנתן. השתא דלקח מלוקח לא כל שכן. אלא אמר רבא ליזיל מרי סיפרא וליהב מאה ועשרים לבר מחוזא ושקיל ספריה וליזיל מריה דסיפרא ושקיל ארבעין מפפונאה ושמונים מנרשא. וכן הלכה.
<h2>דף קטו:</h2>
זה בא בחבית של יין וזה בא בחבית של דבש נסדק כד הדבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש אין לו אלא שכרו והפסיד יינו. ואקשינן אמאי אין לו אלא שכרו. לימא ליה מהפקר קא זכינא, ושלי הוא הדבש, שאילו הנחתיו אני, היה אבד, ובחזקת אבוד ממך בלא שימור לקחתי אותו. מי לא תניא. בראש תוספת מעשר שני [ה"ו]. היה טוען כדי יין וכדי שמן וראה אותן שנשתברו לא יאמר הרי הן תרומה ומעשרות על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר כן לא אמר כלום. דכיון דנסדקה אין לו בו רשות, והפקר הוי. ופרקינן מתניתין בשעקל בית הבד כרוך על כד הדבש. פירוש כגון שהיה הכד כרוך בחבלים או בזמורות. וכשנסדקה לא נפרדו שבריה. [לפיכך] ברשותו היא, דלא היתה נאבדת. ואילו דלף ממנה מעט מהסדק לא היה חושש. אבל אילו נפרדו שבריה ודאי קנה בעל היין. ותירוציה דר' ירמיה כה"ג לקמן. ורמינן אהא מתניתין דבא בעשרה חביות, הא דקתני רישה [תוספתא שם] הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו וראה אנס כנגדו לא יאמר פירות שיש לו בתוך ביתי הן מחוללין על אלו המעות. דהא אינן ברשותו, דאנס שקיל להו מיניה. אם אמר כן דבריו קיימין. ושנינן מתניתין דקתני דבריו קיימין בשיכול להציל עצמו מיד אנס ע"י הדחק. הדר רמינן אהא דקתני לא אמר כלום הא דתניא בסוף תוספת דמאי [פ"ח ה"ח]. מי שהיו לו [עשר] חביות של מעשר טבל טמא. פירוש לוי שצריך להפריש תרומת מעשר. וראה אחת מהן שנשברה או נתגלית אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חבירותיה. ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן. דאלמא הך שבורה ברשותיה קאי מה דבגוה. ואוקמה ר' ירמיה בשעקל בית הבד כרוך עליה. פירוש תרומה טמאה אסורה לכהן באכילה ומותר לשורפה [וליהנות ממנה]. כדמפרש בר"פ הערל [יבמות ע"ד ע"א] ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי [במדבר י"ח], בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. והשתא השמן דראוי לשריפה, לא יעשה כן. דכיון דנשפך הפסיד הכהן היין דלאו לשרפה קאי, לא חיישינן. אמרינן בשלמא נשברה חזיא למלאכה, ועל כן תורמה על שאר החביות, דמצי מזלף ביה. אלא נתגלתה למאי חזיא. והתניא. בתוספת תרומות [פ"ז הי"ז]. מים שנתגלו וכול'. ופרקינן אפילו הכי יוכל לסננן, דרבי נחמיה היא דקתני רישא [שם הי"ד] מסננת יש בה משום גילוי רבי נחמיה אומר אם היה תחתיה מכוסה. פירוש הכלי שידלוף בו. אע"פ שהמסננת מגולה אין בה משום גילוי מפני שארס נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו, ולא ירד ממנו כלום.
<h2>דף קטז.</h2>
בעא מיניה רב כהנא מרב היכא דהתנה עמו "הצל את שלי ואני נותן דמי שלך" והצילו ועלה שלו מאיליו. מהו. מי אמרינן כיון דלא אפסיד חמריה אין לו אלא שכר הצלה. או דילמא כיון דקיים תנאיה שקיל התנאי ומרויח חמורו. ופשיט ליה דנותן לו דמי חמורו כתנאי, דמן השמים ריחמו עליו, וכן הלכה. כי הא עובדא דרב ספרא. דכיון דמשמיא חסו עליה לא יהיב להו מנתיה מהפסידא דחמרייהו דאכיל אריא. ואע"ג דלאו אדעתא דבני אינשא אפקריה קדים וזכי לארווחי מילתא הוא דעבד דאי קדים אחר וזכי ביה מפקינן מיניה. לארווחי מילתא הוא דעבד. פירוש דאי קדם ולקח אותו [אחר] היה מתענה עמו בדין כדי להוציא אותו מידו, לפיכך קדים וזכה ביה. ירושלמי [פ"י ה"ה], הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאיליו אין נזקק לו לכלום. אלא הניח שלו להציל של חבירו ועלה שלו מאיליו מהו דיימר ליה נתיאשת. נשמענה מהדא, שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי, ריש לקיש אומר כל זמן שצווח לא נתיאש, ר' יוחנן אמר חזקה מיואש הוא.
בעא מיניה רב מרבי, התנה עמו להציל חמורו וליתן לו דמי שלו, וירד להציל ולא הציל, אלא אבדו שניהם. מי אמרינן כיון דלא קיים התנאי אין לו אלא שכר טרחו, או דילמא כיון דהניח שלו נותן לו דמיו. אמר לו, זה שאלה, בתימה. אין לו אלא שכרו. איתיביה מהא דתניא בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ז ה"ב]. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקנין לחולה ובא ומצאו שמת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. פירוש כתנאו. הנה אע"פ שלא נהנה משליחותו נותן לו תנאו. הם הכי נמי בחמור. ופריק ליה, דהתם בפירות עשה שליחותו והביא הדבר שאמר לו, (התם) [הכא] בחמור לא עשה שליחותו שלא הביא החמור. אלמא ההיא מתניתא הלכה היא.
<h2>דף קטז:</h2>
תנו רבנן. בתוספת ב"מ דנזיקין [פ"ז ה"ז]. שיירה המהלכת במדבר ונפל עליה גייס וטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. דהא בשביל ממון באו. אבל שיירה ששכרה תיאר. מלשון [במדבר י'] לתור להם מנוחה. ויש גורסין טייר מלשון נטירה, פירוש (גפיר) [תרגום: שומר]. מחשבין. פירוש מתן שכרו. אף לפי נפשות, דשמא הצילם ממות וביזה. ואין משנין ממנהג הולכי שיירה. פירוש אם מנהג החמרין לחשב לפי ממון, מחשבין לפי ממון. ואם לפי נפשות, מחשבין לפי נפשות. תנו רבנן ספינה שהיתה מהלכת בים וכול' עד שלא בבוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם מפרשין אין צריכין להעמיד לו. ואמרינן [הא] נמי פשיטא, דלא התנו לפרש במקום שאין בני אדם מפרשין. ומהדרינן לא צריכא כגון שיש בים מקום מסוכן שמרחיקין ממנו בני אדם בתשרי מלא שני חבלים, ובניסן מלא אחד, והלך הוא בתשרי מלא חבל אחד רחוק, וטבע. מהו דתימא דיישיה נקט. פירוש (אל עאדה גרתה) [תרגום: נמשך אחר הרגלו]. מלשון דשנן ביה. ולא הוי פושע, קמ"ל דפושע [הוא].
תנו רבנן שיירה שהיתה מהלכת במדבר ונפלו עליה ליסטים וטרפוה. פירוש מלשון [יחזקאל י"ט] וילמד לטרף טרף. ועמד אחד מהן והציל מידן מה שהציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו. ואקשינן היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי לאו כל כמיניה ליקח ממון חבירו. ואי אין יכולין להציל מידן אפילו לא אמר, דהא מהפקירא קא זכי ראוי שיהא לעצמו. ואוקמה רמי בר חמא בשהיו אנשי השיירה שותפין ובכגון זה הדבר שותף חולק שלא מדעת חבירו אם אמר לעצמי אני מציל מיפלג פלג לא אמר לא פלג. ובשיכולין להציל. רבא אמר בשאין יכולין להציל, וזה המציל היה שכיר לשיירה מרויח להן, וכדרב דאמר כי השומר חוזר בו כל זמן שירצה. אם אמר לעצמי, הדר ביה משכירותו וזכה לגרמיה. לא אמר, לא הדר, ולמשכיריו עביד. רב אשי אמר הכא בשיכולין להציל על ידי הדחק עסקינן. אם אמר ויתיבו, אינהו אסוחי אסיחו דעתייהו. לא אמר, מצו אמרי ליה אי אמרת לן הוה מסרינן נפשין. סיומא דברייתא [תוספתא ב"מ פ"ח ה"ט] השותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו.
הגוזל את השדה ונטלוהו מסיקין אם מחמת מכת מדינה. שנלקחו כל שדות אנשי העיר. אומר לו הרי שלך לפניך. דמה הפסדתי לך, אילו היתה בידך כן היו נוטלין אותה. ואם מחמת גזלן. כלומר שנלקחה מחמת תביעה שהיתה על הגזלן, ולא נלקח לאנשי העיר כלום. חייב להעמיד לו שדה. דמצי אמר ליה אי הות דידי קמאי, לא הוו נסבין לה. את גרמת לי. זיל מיהת שלם. דסתם מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי. מאן דמתני מציקין בצד"י לא משתבש דכתיב [דברים כ"ח] במצור ובמצוק ומאן דמתני מסיקין בסמ"ך לא משתבש דכתיב [שם] יירש הצלצל ומתרגמינן יחסניניה סקאה. ואמרינן הא דקתני אם מחמת הגזלן חייב היכי דמי אילימא דאנסי כולהו ארעתא. דהא גזלן, גזלי הא נגזלת בכללן. אמאי איצטריך לה הא מרישא שמעינן מינה אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך. הא לאו מכת מדינה אלא מכת גזלן לבדו חייב להעמיד לו שדה. ומהדרינן מתניתין איצטריכא לכגון שלא גזלה קודם אלא אנסוה מסיקין ואמרו ליה אחוי לן ארעתך ואזל איהו אחוי ארעא דאיניש מעלמא בכלל ארעתיה. דמיחייב בה. וכה"ג ליכא למישמעה מרישא. ירושלמי [ב"מ פ"י ה"ו]. והלא אין קרקע נגזלת, ולמה חייב קנס קנסו חכמים לגזלן. ריב"ל אמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת. ורב אמר יכיל למימר ליה אי איתא שרי עביטך מינאי. ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא. פירוש בלא שיבקשוהו ממנו, ולא אנסוהו. אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלומי ובעא מיניה רב הונא בר חייא דינא או קנסא. ופשטה ליה ממתניתין, דתנן אם מחמת הגזלן, וקיימא לן בדאחוי אחוויי. דאלמא דאין רב נחמן דינא דגרמי, דלא ביקשוהו ממנו. א"ל רב יוסף לרב הונא מאי נפקא לך מינה בין דינא לקנסא. א"ל אי קנסא לא ילפינן מינה כותה, אי דינא ילפינן [מיניה] ומנא תימרא דמקנסא לא ילפינן דתניא בתוספת גיטין [פ"ג הי"ב]. בראשונה היו אומרים המטמא. טהרותיו של חבירו וכול'.
<h2>דף קיז.</h2>
רב הונא בר יהודה איקלע לבי לביוני והורה בישראל שאנסוהו גוים בשביל ממונו, והראה ממון חבירו, לשלמו. א"ל רבא זיל אהדר עובדא. כלומר הוצא מזה והחזר לזה. דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין [ספ"ט]. ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב. אמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנטל ונתן ביד דמי. דאלמא דאין דינא דגרמי. ירושלמי בסוף החובל [ה"ח]. א"ר יוסי הדא דתמר בשאומר לו תן לנו ממון סתם. אבל תן לנו ממון פלוני, אפילו נטל ונתן ביד פטור. ההוא גברא דאנסוהו בשביל עצמו ואחוי היין דרב מרי ורב פנחס בריה דרב חמא אמרו לו שאהו והוליכהו לכאן. דראו ואמטי בהדיה. ופטריה רב אשי. והא דדרי ליה לא הוי כנטל ונתן ביד דהוי מעשה ידים. דכיון דהראה אותו להן מתחלה כמי שנשרף דמי, ולא חשיבא ההיא הולכה. ואיתיביה רב הונא לרב אשי מהא א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה וכול'. ופריק התם בשהיה האנס עומד מצד הנהר האחר, דבראייתו לא היה יכול לו לולי זה שהושיטו לו. ודייק מדקתני הושיט. ההוא שיתא. פי' שחתא חי"ת מובלעת פי' רשת. וי"מ שותא פי' עסק מלשון שותיה דהאי גברא. ופי' פרהגמוניא דמלכא, (קאיד אל סלטאן) [תרגום: פקיד המלך].
<h2>דף קיז:</h2>
ההוא גברא דאסיק חמריה למעברא. פירוש בספינה. מקמי דסליקו אינשי ליבשתא. וקא בעי למיטבע אינשי. דחף אחד מהעוברים החמור והשליכו בנהר והקיל הספינה. אתא לקמיה דרבא. פטריה, דבעל חמור רודף [היה], שרצה להרוג בני אדם בחמורו. והוא שהשליכו נרדף. ונרדף ששיבר כלי רודף פטור. רבא לטעמיה דאמר רבא בס"פ בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"א]. הרודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור. מ"ט כיון דמתחייב בנפשו הוא, דתנן התם באותו פרק [ע"ג ע"א], ואלו שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חבירו להורגו וכול'. דכיון דכל אדם מותר להרגו ודמו מחול, לא חיילי עליה תשלומין. והנרדף אם שיבר כלי הרודף פטור, לא יהא ממונו של רודף חמור מגופו, שנמחל דמו. לכל אדם חייב, דמציל נפשו בממון חבירו הוא וכול'. והילכתא היכא דאחוי בלא אונס ממון חבירו חייב לשלמו כמתניתין. והיכא דאנסוהו בשביל ממון סתם והראה ממון חבירו פטור. דכי דיינינן דינא דגרמי, היכא דליכא אונס. ואם נטל ונתן ביד חייב. כדאורי רבא בההוא איניש, דאי אמיד הוא ובשביל עשרו באו ולא בשביל אותו פקדון חייב. ואם אינו עשיר, ודאי בשבילו באו. ואע"ג דנטל ונתן ביד פטור. והא דרבא דרודף ונרדף, הלכה היא, וסוגיין כדינא דגרמי.
<h2>דף קיח:</h2>
אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכול'. ברועה בהמות אחרים מיירי. משום דכל מה דזבני גניבת בעל הצאן היא. ת"ר. בסוף תוספת ב"ק דנזיקין [פי"א ה"ד]. אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גיזין ולא תלושין. פירוש צמר ביד מגב הבהמה. וי"א שתולשין מעט מכל גיזה וגיזה. אבל לוקחין מהן בגדים תפורים מפני שהן שלהן. פירוש דקנינהו בשינוי. ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר. דדרכן למכור ולהביא דמים לבעל. שאין יכולין לטרוח בכל שעה לא הן ולא בעה"ב להוליך ולהביא. אבל לא ביישוב. דודאי גניבה מוכר. דדרך הרועים כשהן ביישוב להביא החלב והגבינה לבעה"ב. ולוקחין מהן ד' צאן מעדר קטן וה' צאן מעדר גדול כחושות, ד' וה' גיזין. דודאי כולי האי לא הוי גניבה. דאי אפשר שלא ירגיש. הא שלש מעדר קטן וארבעה מגדול לא. אבל לא שתי צאן בריאות. הא שלשה זבנינן דכיון דדעת בעה"ב עלייהו לא אפשר דגנבינהו. ור' יהודה פליג אסיפא, ולקולא. וה"ק [הא] דאמרת אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין, הני מילי מדבריות דאין דרכן לחזור בכל לילה לבעלים, דאפשר ליה בגניבת שתים. אבל בייתות אפילו שתים נמי זבנינן, דודאי לא גנבינהו. דהא בכל לילה מני להו. כללו של דבר [כל דבר] שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין ממנו. אין בעל הבית מרגיש בו אין לוקחין ממנו.
אבל לוקחין מהן כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון. דדרכן למכור בדעת בעליהן. וכולן שאמרו להטמין. אל תראה לאדם אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום. פירוש מן הנשים, דאין דרך בעליהן להקפיד עליהן.
<h2>דף קיט.</h2>
רבא זבן שבישתא מאריסא. פירוש בלשון ישמעאל זרג'ון [תרגום: זמורה]. פירוש טורטני, מאזנים. איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו. פירוש גזלן שעשה תשובה מאימתי מותר ליהנות מממונו. רב אמר עד שיהא רוב ממונו משלו. פירוש ממה שקנה בהיתר. ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו. ממון מסור. פירוש בר ישראל שמסר ממון ישראל לגוים, מה דאית ליה מממון. איכא דאמרי מותר לאבדו ביד. דלא יהא ממונו חמור מגופו. ואיכא דאמרי דאסור לאבדו ביד, ואע"ג דבר קטלא הוא, וכדרב כהנא דילמא הוי ליה זרעא מעליא וכתיב [איוב כ"ז] יכין וצדיק ילבש. ולענין מסור, הילכתא האי בר ישראל דמסר ממוניה דחבריה לגוים ואיכא סהדי בסכום ממונא א"נ מסר גופיה ואיפריק בממונא, חייב לשלומי ליה כל מה דאפסיד על ידיה, דדיינינן דינא דגרמי. ובהדיא תני ר' חייא כ"ד אבות נזיקין ומסור בהדייהו, כדמפרש בריש מסכתין [ה' ע"א]. והיכא דמסריה ולא איכא סהדי, בכמה איענש, לא מיחייב מידי. דהא בעינן בפרק הכונס צאן לדיר [ס"ב ע"א], מי עשו תקנת נגזל במסור וסלקא בתיקו. וכל תיקו דממונא לקולא. ומר רב האיי גאון זצ"ל הורה בספר שבועות, מה דכתיבן בספר בפרק הכונס.
מוכין. (אטראף ואהדאב) [תרגום: פיסות ושאריות בד]. שהכובס מוציא. פירוש (קצאר) [תרגום: כובס]. הרי אלו שלו. דכיון שמלאכתו במים רבים ואפשר שילכו להן, לא סמכה דעת בעל הבית עלייהו דשמא יוציא ושמא לא יוציא. ושהסורק מוציא. פירוש (שואך) [תרגום: סורק בקוצים]. הרי אלו של בעל הבית. דודאי יוציא וסמכה דעתו עלייהו. נוטל הכובס שלשה חוטין. פירוש (אדא אנפצלת מן אל נסי'ג) [תרגום: אם פירשו מן האריג]. והן שלו. יתר על כן של בעל הבית. תנו רבנן. בסוף תוספת ב"ק דנזיקין [פי"א ה"ה]. לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו ושני חוטין העליונים. פירוש (אלתי תרמי בעד אלתוב יסמונה אל חאכה קפל) [תרגום: שמטילים מעבר לבגד קורין אותו האורגין קפל]. מפני שהן שלו ולא יטול יותר משלשה חוטין.
<h2>דף קיט:</h2>
אמר רב אסי אמר רב יהודה מלא אורך מחט וחוץ למחט. ובעינן מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו שנים כאורך המחט. או דילמא מלא מחט וחוץ למחט משהו. ופשטינן דמלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט קאמר. מדתניא. בסוף תוספת ב"ק דנזיקין [פי"א ה"ה]. החייט ששייר מן החוט פחות מכדי לתפור. מטלית בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעה"ב אין בעה"ב מקפיד הרי אלו שלו.
